חנה אריאל דברים שסא

בהפ"מ דלדעת הש"ך הנ"ל הי' מקום לומר הך ס"ס דב"א שרוצה מעל' לסמוך עליו. אך כבר נתבאר בדעת המנ"י עצמו חולשת הס"ס הנ"ל כדלעיל. ע"כ לענין הלכה למעשה אפי' בהפ"מ מאד מאן ספון להתיר נגד המפורש בדברי הלב"ש לאסור. וכ"ז היינו בשבור דוקא וכ"ש בנשמט ממש וק"ל

ועתה אבא למלאות בקשתו להשיבו על דברי אגרתו. הנה בס' בינת אדם עצמו לא סמך על הס"ס הנ"ל וכתב ואולי י"ל דשכיח וסוף דבר מסכים להלכה לאיסור וידוע מ"ש ז"ל דאין למדין הלכה מפי תלמוד ולכן משו"ט של ב"א הנ"ל אין להחליט דחשיב לי' הך ס"ס וכמשנת"ל באריכות. ועל מ"ש דשכיח משיג מעל' דא"כ איך מוכיחים הפוסקים שהביא הש"ך בס' נ"ג לאסור ס' השקול דלמא שאני הכי דשכיח ע"כ ואין זו השגה דהתם לא מיירי בנאבד רק בלא ידע וכמ"ש הפוסקים שמזה נתפשט המנהג לאסור מחמת חסרון בקיאות וי"ל דזה לא הוי שכיח שמה שנראה שאינו נעכל יהי' אעפ"כ באמת נעכל וק"ל. גם לא ידעתי מי הגיד למעל' שהפוסקים מוכיחי' כן מדברי בה"ג אפי' ממה שהובא בש"ך אין שום משמעות הוכחה. והמעיין בספריהם בסמ"ג וסמ"ק והתרומה ותשו' מהר"מ וכה"ג יראה להדיא דלא הביאו דברי בה"ג רק לענין פסק הלכה ושוב מפרשי' דלא תקשי נימא נשחטה הותרה וכו'. ולפ"ז פשיטא די"ל דבאיעכול ניבי' הומ"ל דשכיח אלא דעדיפא קאמרי וקושטא קא אמרי דלא אמרינן נשחטה אלא כשיש לתלות וכו'. וגם מה שהחליט הש"ך בדעת הפוסקים שהזכירו חסרון חכמה דס"ל להקל בספק השקול צע"ג למעיין היטב בלשון הפוסקים. ואין כאן מקום הענין. וכ"ש שאין מקום לדברי מעל' שכ' אח"כ וכן כל אלו הפוסקים וכו' דמשום דהוה חסרון חכמה א"כ מבואר דל"ש וכו' ע"כ במכתבו. למעיין בספרים הנ"ל וסגנון לשונם ז"ל דכללא קא אמרי ומלתא חדתא קמ"ל ואין מקום למעל' להתלות בו להחליט סתירת חשש איסור של הב"א דאפשר דל"ש. עוד כ' מע"ל. כי בסנ"ה פסק הש"ך וכו'. נפלאתי הלא כל עצמו של מעל' לא בא להתיר זה אלא מס' בינת אדם הנ"ל אלא דרצה לדחות חשש איסור שלו על נקלה. עכ"פ אמאי שבקי' לס"ס של הבינת אדם. שבכלל דבריו דברי מעל' ועדיפי טובא שהב"א דקדק לומר שמא לא הוי ריעותא כלל בניבין. וזו מדרכי הס"ס היא בודאי לומר כן כמ"ש למעלה אם לא כמ"ש לעיל דעיקר הריעותא היא ההשמטה דשף מדוכתי' כנ"ל. אבל לשון רומע"ל אין מספיק כהערתו בעצמו דשם אחד הוא. ומ"ש דס' א' מתיר יותר דאם לא נפסק ליכא מ"ד דטריפה משא"כ נפסק דאיכא מ"ד. לא ידענא מאי קאמר. אי מ"ד בפוסקי' פשיטא דאיכא ואיכא. ואי מ"ד בגמרא קאמר אע"ג דלאחר פסק הלכה דאיפסקא בגמ' בלשון והלכתא לא שייך להכניס בס"ס דעות החולקים תחלה בגמרא. אך גם זאת תימא רבתי דבהדיא בגמרא היינו דרב מתנא דשף מדוכתי' לחודי' טריפה. ואף דבפ"ח נזכר ס"ס זה. עיי"ש דהיינו ברואה ואינו בקי אם הוא נפסק או לא וגם מסופק אם זהו עיכול או לא. ובכה"ג הוי שפיר ב' שמות כילדה זכר ונקבה דתה"ד והובא בכללי ס"ס סי' הנ"ל שמא מה שנראה נפסק אינו נפסק באמת וא"כ ודאי אין כאן עיכול ואפילו אם הוא נפסק שמא אעפ"כ אין כאן עיכול וע"כ לולא דהוי סח"ח ודאי דהוה חשיב ס"ס מ"ב משא"כ בנאבד אין כאן אלא מקום וצד אחד להסתפק בו שמא נעכל ושמא לא נעכל וד"ל. והב"א נשמר מזה וכ' שמא אין ריעותא כלל בניבין עי"ש וגם בהא שדינא נרגא לעיל. עוד כ' מעל' ומדי דברי וכו' וכו' כי הש"ך כתב לחלק וכו' וא"כ בנשמט ליכא ס"ס דהוי סח"ח אף בה"מ. אבל בנשבר וכו' וכו' וא"כ אם לא נבדק כלל יש להכשיר מטעם ס"ס ע"פ, אין לשונו מדוקדק כלל דמה ח"ח יש בלא נבדק כלל אם יהי' בזה דין ס"ס יהי' גם בנשמט. ומאי אולמא דנשבר רק ששם סומכין על בקיאותינו ואיזה בקיאות יש בנאבד.