חנה אריאל דברים שכד

ופי' בסדור בשער התפלה שהיא המשכה בנפש ובעולם כנ"ל. וכנ"ל הפי' ע"ז ג"כ, וידוע הכלל דכל המשכה ליקרי מלמעלה צריך העלאה תחלה למטה. ולכן אומרים תחלה צלותא דמיושב שהוא בחי' עלי' כנ"ל באריכות וכשמתפעל בתשוקה נפלאה כנ"ל אז התשוקה וחפץ הזה מעורר ההמשכה דברוך אתה שיתוסף בנפש ובעולם. וע"ז אמר בזוה"ק מלין קל י ושב מלין דדכורא מעומד. פי' עניני בחי' הנוק' שהוא בחי' עלי' כנ"ל הוא אומר מיושב אבל מלין דדכורא שהוא ההמשכה בנפש ובעולם שכח וענין המשכה זו אינה גלוי' ומושגת כלל הוא מלין דדכורא דוקא. רק שע"י ברוך שהוא לשון המשכה (מדכורא) אל אתה (בחי' נוק' כנ"ל) בא ממילא גילוי ענין אלקות בנפש ובעולמות. ולכן נק' התפלה בגמ' בשם דברים העומדים ברומו של עולם דהיינו ההמשכה דברוך אל אתה למעלה כנ"ל. והנה ע"י המשכה זו בנפש בא ענין תוס' מדרי' בבחי' הדכר שבנפש (כנ"ל שבעצם היהדות יש ג"כ מדרי') שזהו דבר שאינו מושג ומובן. ובזה יובן שבתפלה דשמו"ע מעומד הוא אדני שפתי תפתח שפתיחת הפה לדבר הוא מבחי' אדני בבחי' נוק' שהוא ענין ההתפעלות בגילוי כנ"ל ופי יגיד ר"ל פה האדם התחתון שע"י נמשכים המלין דדכורא דברוך אתה למעלה וזהו יגיד שכתוב בזוה"ק דיגיד הוא ענין רזא דחכמתא דוקא מבחי' הסוד וההעלם והיינו שימשיך (מלשון נגיד ונפיק מן קדמוהי) תהלתך הוא מלשון בהלו נרו. שהוא לשון הארה עליונה דמברוך לאתה וזהו תהלתך דאדני בחי' נוק' ברומו של עולם כנ"ל והוא האומר למעלה דבתפלת שמו"ע הפתיחת פה בא מאלקות הגורמת התפעלות התשוקה הנ"ל ועיקר ההמשכה הוא בדבור והגדת האדם שהוא כעומד לפני המלך בעמידה דוקא ונק' תפלת האצי' ושם הוא הדבור לפני המלך העליון מבחי' דכר לנוק' ברומו של עולם כנ"ל אבל בד"ת הנה דבר ה' זו הלכה. ואמרו אל תיקרי הליכות שהליכות הוא עליות העולמות אלא הלכות. פי' לשון הלכה הוא בלשון אשכנז אגיינג כמו מי שמתקן ביער ומפנהו לעשות דרך שיהי' אפשר ל בה אף אם לא יש מי שילך בה אעפ"כ נק' זה שעשה דרך בל"א אגיינג והיינו ג"כ לשון הלכה כמו הלכות דתושבע"פ אף בדבר שלא הי' ולא יהי' בעולם אעפ"כ הוא דבר ה' שאם יזדמן כן ההלכה הוא כן. והנה התורה ומשפטיה הן מדרי' אלקות דדכורא לגמרי כי אין מושג ומובן כלל טעמי ומשפטי התורה. רק לע"ל כתיב ישקני מנשיקות פיהו כפי' רש"י ז"ל שיגלה טעמי תורה שזהו דוקא כשיתקיים ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו' אז יתגלו גם טעמי התורה דודאי כמו שהקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם יש טעם נכון ומספיק לכל פרטי הלכות שבתו' שזהו ענין פנימי' תושבע"פ לחכמי ישראל כמ"ש במ"א. ולכן כשיגלה כבוד ה' יגלה טעם ההלכות ג"כ. אך זהו עדיין רק גילוי לבד. אבל לעוה"ב אז ילכו כל שוני הלכה בהליכה זו שזהו מדרי' עליונה יותר וכמ"ש במק"א באריכות והוא בעוה"ב דוקא. וז"ש כל השונה הלכות בכל יום והרי הוא עושה דרך להלוך מובטח לו שהוא בן עוה"ב היינו שיזכה להלך באותה ההלכה ודרך והנה ענין עסק התו' וההלכות הוא בא לאדם מכח הנר"נ שלו בבחי' בנים אתם ולכן אמרו שבד"ת הוא הרחב פיך בבחירת האדם דוקא ואמלאהו שהדבור הוא דבר ה' דוקא זו הלכה כי אין מזה גילוי כלל בעולם עכשיו שגם טעמי מצות לא נתגלו ואין זה כברוך אתה דתפלה שהוא ג"כ מלין מדכורא אך הוא מלין שבאים לידי גילוי בנפש ובעולם כנ"ל באריכות אבל טעמי תורה אין מתגלים עכשיו כלל לכן נק' הדבור דהלכה רק דבר ה' שבבחי' ומדרי' אלקות ממש הוא גילוי ולא בעולמות דבעולמות הוא בבחי' מתן בסתר כמ"ש במק"א. וזהו הנז"ל דבד"ת הפתיחת פה והרצון המעורר לדבר הוא מהאדם א הנר"ן והדבור עצמו הוא רק דבר ה' אך הנה גם מילין דצלותא שבא מהן בחי' הגילוי בעולמות ובנפש הוא רק בבחי' הדכורא דנפש. וע"ז יתפרש הפסוק שאומר לקו מוצא