חנה אריאל דברים שכג

אלקות ממש הוא ע"ד הפלגת הבדלה הנ"ל. וגם אין משתלמת בזה שלימות הכוונה עליונה בעיקר מציאות עולמות שהוא להיות בחי' מלוכה שלימה דמל' המאציל ב"ה על כל הנפרדים דוקא. אך ע"י מעשה התחתונים בעבודתם יגיע למעלה מעלה לפנימיות רצה"ע וכוונה עליונה בחידוש מציאות העולמות וגם ממשכת הגילוי אא"ס ב"ה למטה בעולמות יותר ויותר כי הנר"נ עצמן הן נבראים במדרי' עולמות וגם מלובשים בגוף ונפש הטבעית וכו'. וז"ש ויקחו לי תרומה שבנ"י הם יקחו את התרומה להרים העולמות שהרמה זו היא עליית המל' כנ"ל. ומפרש הכתוב איך יוכלו התחתונים לפעול זאת שהרי הנר"נ מלובשים ומוסתרים בגוף ונפה"ב והטבעי' וכו' עד שמחמת זה יכול להיות ג"כ ח"ו נפש כי תחטא דהיינו שתמשך ח"ו אחר רצון נפש הטבעית הבהמית. אומר מאת כל איש והוא ע"י בחי' בינה שנותנת טעם באדם העליון למעלה ובאדם התחתון למטה שכאשר יתבונן האדם בגדולת ה' שלגדולתו אין חקר ואיהו ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כל"ח כל חד וחד לפום מה דמשער בלבי' שזה נק' בחי' מוחין בעצם היהדות למטה ובזה מעורר בחי' מוחין גם למעלה. וענין המוחין יובן ע"פ מ"ש בגמ'. נדרים הן כנודר בחיי המלך. שבועה כנשבע במלך עצמו. וביאור הדבר הוא דשבועה הוא דקאסר נפשי' אחפצא והיינו שמשנה טבעיית נפשו שלא יהי' לה שייכות וקירוב אל החפץ. וזהו כענין הצדיקים גמורים שמהפכים חשוכא דנה"ט לנהורא דנפה"א עד שבטלו מהם תאוות עוה"ז לגמרי. והיינו כנשבע במלך עצמו. פי' מלך עצמו הוא בחי' הדכורא שבנפה"א עצם המדות דקדושת הנר"נ עצם היהדות הנ"ל. והנשבע בהם ממש היינו כשפועל ע"י הז' מדות דקדושה לאהפכ' הז' מדות הרעות דנפה"ב וכנ"ל וזוהי מדת הצדיקים כנ"ל, והנשבע לבטא בשפתים לאסור נפשו אחפצא ה"ז דומה כדמיון הנשבע במלך עצמו וכנ"ל ואין להאריך כאן יותר. והנודר הוא בחיי המלך ואסר חפצא אנפשי' והיינו שאינו נוגע במהות טבע נפשו כלום עד שמצד טבעו הי' לו קירוב וחיבור עם החפץ רק שע"י איזה טעם ודעת אוסר את החפץ לבל קרוב אליו. והיינו שבחי' המוחין מחזקים את טבע עצם היהדות באור השכל עד שממילא לפי שעה יתפרדו כל פועלי און דתאוות נפה"ב ממנו (וע' דרוש ולא ידבק ענין המוחין דצ' ול' ומ"ם דצלם ויובן ענין הדמיון דבנודר בחיי המלך ע"ד הנז' בשבועה). והנה ענין החיזוק דעצם היהדות הוא ודאי בחי' תוס' יניקה מאדם העליון דבחי' דכר למעלה והוא כל איש הנ"ל. וזהו ע"י שבעבודתו להמשיך המוחין במדות למטה מעורר כן למעלה באדה"ע לבוא ממנו תוס' שפע בנר"נ למטה. ועי"ז גם בחי' יניקת הנר"נ מבחי' הנוק' שלמעלה מתעוררת אצלם בחי' החפיצה וחשיקה ונפש שוקקה לידבק בגדולת אא"ס ב"ה בטעם ודעת גלוי ומיושב לנר"נ אף כמו שהן בגוף עד שנעשה רצון וחשק וחפץ גמור שאם יוכל לא יפרד מזה לעולם וסיבת זה הוא בא ג"כ מבחי' הנוק' העליונה דתדיר ידבנו לבו כנ"ל, וזהו שאומר מאת כל איש שהוא היניקה מבחי' דכר ע"י ההתבוננות כנ"ל ושם למעלה הוא אשר ידבנו לבו תדיר כנ"ל ממנו תקחו גם אתם למטה את תרומתי בבחי' הנוק' שבנר"נ כנ"ל ועי"ז בא למעלה ולמטה תוס' מרובה וכו' כנ"ל בשם הפע"ח

וכ"ז הוא ענין הצלותא דמיושב שאינו כעומד לפני המלך ממש אלא מתבונן ומתפעל בכח עצמו בנר"נ שלו שזהו מדרי' עולמות ממש כנ"ל וגורם עליית הנוק' והעולמות וגם התיבות והדבורים דצלותא מסוגלים לזה היינו לגרום בחי' עלי' הנ"ל. נמצא שהדבור הפנימי שהוא הכוונה והתפעלות ופתיחת הפה בדבור תיבות התפלה הם שניהם ממקום אחד שהוא נדבת הלב (דידבנו לבו הנ"ל) למעלה ולמטה. אבל צלותא דמעומד הוא כעומד לפני המלך דוקא בביטול דעתו ורצון ומחשבת עצמו לגמרי בפני המלך ועי"ז ממשיך ההמשכה למעלה מבחי' דכורא לבחי' הנוק' וגם למטה שזהו ענין ברוך אתה