חנה אריאל דברים שו

וגו' דמשמע דקאי על מצות עיר הנדחת ומהו שאומר לשמור את "כל מצותיו וגו'. וגם במ"ש לעשות הישר וגו'. הלא שמירת כל מצותיו הרי הוא הישר ודאי

בזהר ונפש כי תחטא תווהא הוא. ושמעה קול אלה ששמעה השבועה שמשביעין תהי צדיק ואל תהי רשע. וי"ל בשבועה זו הכפל דתהי צדיק ואל תהי רשע. ועוד י"ל שהרי אמר בראת צדיקים. וגם יש בינונים מסתמא ג"כ נבראו בינונים. וא"כ למה צריכין לשבועה זו. והם ז"ל אמרו סתם משביעין משמע לכל הנה במע"ב וביום ברוא אלקים אדם כתי' ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שהיתה הבדלה בין עולמות דקדושה לעולם דקליפות שאת זלעו"ז עשה. אך ע"י חטא אדה"ר בעה"ד ארז"ל שנתערב טו"ר באופן שכל עניני עוה"ז יש בהם תערובות מטוב ומרע גמור דקליפות. וכאשר הנפה"א באה להחיות הגוף שהוא ממעשה עוה"ז שיש בו טוב ורע משביעין איתו תהי צדיק פי' שיתן הויה וכח לבחי' הקדושה ואל תהי רשע כלומר שלא יתן הויה וכח לבחי' הרע שישנו בודאי כנ"ל. והנה הרע הזה המעורב בטוב ישנו אף לצדיקי'. רק שיש צלם אלקים שמאיר בבחי' מקיף על האדם והוא השומר את האדם מישראל קודם י"ג שנה שנעשה בן מצות שלא יצא הרע לפעלו ח"ו. ואח"כ נכנס המקיף דצלם להיות פנימה. וכשאין נכנס בו רק הצ' דצלם הוא בינוני. וכשנכנס גם הלמ"ד דצלם הוא בחי' נדיק ורע לו כמ"ש בתניא. וכשנכנס גם המ"ם דצלם אז הוא צדיק וטוב לו. ולכן בכל איש ישראל אין היצה"ר שלו יכול לפתותו לרע גמור מחמת השמירה הנ"ל דצלם. ואין היצה"ר אלא בבחי' ק"נ לענין תאות היתר. כי זה הוא ענין ק"נ שאינה מרגשת ענין האלקות כלל וכלל ולכן נמשך אחר הטבע בכל דבר. אך לא לתאוות איסור שלא יתאווה להן כלל כי תאוות איסור איננה רק מג"ק הטמאות שעליהם נא' כי הנה אויביך ה' שהם לנגד דוקא. והוא בחי' הרע שנתערב כנ"ל אלא שהוא אינו יכול לצאת לפעולתו ח"ו כנ"ל. וע"ז נא' יצאו אנשים בני בליעל פי' בליעל הם כחות הרע גמור שאין לגקה"ט עלי' לעולם כמ"ש בתניא. ואתה תשמע שהם יצאו וידיחו את כל יושבי עירם היינו עיר קטנה שהוא הגוף בפר"ע מ"ש לגמרי להיות נגד ה' ממש ח"ו שזהו מגקה"ט כנ"ל. ודרשת וחקרת והנה אמת נעשתה התועבה הזאת כלומר התועבה דרע גמור יצתה למעשה בפו"מ בבחי' הפר"ע דוקא (משא"כ אם עבר עבירה לתיאבון שלא מחמת פר"ע אין זה נק' יצאו בני בליעל רק שהק"נ נתפתה מן הרע לפי שעה ולא כמ"ש וידיחו וגו'). ע"ז נא' התיקון לזה הכה תכה את כל יושבי העיר לפי חרב דוקא. וענין החרב הוא דהנה הנשמה היא במוח ומדות הטבעיי' הם בלב וע"י הקנה וושט וורידין נמשך חיות דקדושה אל הגוף. ובכל מיני מיתות כמו ע"י החנק מתמעט החיות מעט מעט עד שכלה לגמרי בין במוח בין בלב ביחד וכל זמן שלא נסתלק החיות לגמרי עדיין נמשך ממוח ללב וכן בסקילה ובשריפה וכדומה אבל במיתת החרב נפסק החיות דנשמה שבראש מן הגוף אף שעדיין מפרפר הגוף בפ"ע והראש בפ"ע ואין להם חיבור. וכמ"כ יובן בענין החרב שלמעלה שנק' חרב לה' מלאה דם. וכן חרב נוקמת נקם ברית הוא ענין סילוק המוח מן המדות הטבעיי' שבגוף לגמרי (ומי שחוטא בעבירה שחייב עלי' מיתת סייף מסתלק ממנו חיות המוח דקדושה עד שיעשה תשובה) וזהו ענין התיקון ליציאת בני בליעל הנ"ל שיקבל עליו עומ"ש ועומ"צ בכח המוח שבראש שלא ישגיח כלל על מדות הטבע שלו אפי' בהיתר כ"א הכל יהי' ע"פ המוח שבראש דוקא וכן ענין חרב נוקמת נקה ברית הנ"ל שאף שחטא בפגם הברית שלא ע"י יציאה הנ"ל אך מאחר שהוא נמשך מן המוח ופגם במוח. שלימות התיקון ע"י חרב הנ"ל שהוא בדרך נקמה. שעל מה שהמשיך א הקדושה לחוץ למקום גקה"ט החרב נוקמת להגביר כח הנשמה שבמוח שלא יתחבר כלל עם הטבע שבגוף אלא והי' המוח שליט בכל תוקפו. אך אחר שקבל כנ"ל. אומר הכתוב