חנה אריאל דברים רצה

תפיסא והשגה בזה כנ"ל וזהו ג"כ למעלה מבירורים שע"י עבודה בגוף דוקא ולפי"ז לא יהי' הפירוש במ"ש במשנה למה קדמה פ' שמע ע"ד האמור בדרוה"ק. שהרי אין להכריע ח"ו כלל איזה מהן גדול וכמשי"ת לפנינו אי"ה וית' ג"כ פי' למה קדמה בדרך אחר). וסדר ההגדלה דבחי' ורעה אמונה וכל הענין הנ"ל הוא מתחלה ע"י בחי' ההתבוננות בדעת דהיינו מה שנז"ל שנק' בשם דעת (ולא נק' אמונה) שיוכל להשיג גם בשכל אנושי. רק שבנ"י שיש להם אמונה בירושה כנ"ל מתפרנסת האמונה מזה הדעת ג"כ עד שממילא לא תהי' בבחי' הקטנות דגנבא אפום מחתרתא הנ"ל ותתגדל ותתקדש מעט מעט עד שתגיע לבחי' שמע ישראל הוי' אלקינו וגו' וכמ"ש בדרוה"ק שזהו העלי' דפרצוף המל' והגדלתה עד בחי' הכתר עליון כנ"ל (וזהו עושים רש"מ דוקא כנ"ל). וכן ההגדלה דפרצוף עומ"צ הנ"ל הוא ג"כ מתחלה ע"י חכ' וחשבון ודעת בשלימות וטוב האמת דעבודת הבורא ב"ה ולקנות בנפשו זהירות וזריזות וטהרת המח' והגוף המביאה לידי קדושה ותיקון המדות וכדומה עד שיעלה ויגיע למדרי' עומ"צ כנ"ל שהוא בחי' הכתר דפרצוף הנ"ל. ועיקר ההגדלה במדרי' הכתר בבחי' בנין הפרצוף (ר"ל לאפוקי בחי' הכתר דאמונה בבחי' הקטנות דגנבא אפום מחתרתא הנ"ל שזהו שלא בבחי' בנין כלל והוא תכלית קטנות האמונה אבל בבחי' בנין כשתעלה למדרי' הכתר הוא תכלית הגדלות) הוא ע"י הדעת דרע"מ דוקא שהוא שרש הדעת האלקי דנשמה המכרת את בוראה. ושני הכתרים היינו א' כתר דעומ"ש והב' כתר דעומ"צ באים ע"י ב' בחי' התבוננות שהן יחו"ע ויחו"ת כמ"ש בתניא ח"ב פ"ז שילוב אדני בהוי' ושילוב הוי' באדני. והענין בקצרה דהנה הקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם. מפני שבאמת אין שום דבר אלא עצמו ית' כי הלא הבריאה הוא מאין ממש א"כ אין בבריאה אלא רק כחו ית' בלבד. ואף שאנו אומרים כי הוא צוה ונבראו מעצמן אין שם אלא צוויו ית' לבד. והוא ית' וכחו ואורו אחד אין בו שום התחלקות א"כ הכל הוא אחדותו. ואף זה שהבריאה מרגשת א"ע לדבר בפ"ע ולא שהיא רק כח הבורא ית'. גם הוא רק כחו וצוויו ית' שתהי' הבריאה כן. וא"כ הרגשת הבריאה א"ע ליש ודבר מבלעדי הבורא ית' אין זה אמת כלל רק מצד ההרגשה. והאמת הוא שאין דבר כלל בלעדי הבורא ית' לבדו. וזהו נק' יחו"ע שהיחוד האמיתי הוא למעלה בידיעתו ית' ולא למטה. ויחו"ת היינו מצד מדת מלכותו ית' שהרי מדת המל' מחייבת שיהי' נמצא מציאות יש ודבר בפ"ע וזהו ודאי שאין נמצא שום מציאות חוץ מכחו ואורו ית' המיוחד במהו"ע. א"כ היש ודבר בפ"ע גם בו נמצא יחוד אא"ס ב"ה ממש. והרי הוא ג"כ מציאות אמיתי מה שהבריאה מרגשת א"ע ליש ודבר. אלא שגם זה גופא אינו אלא כחו ואורו ית' ומיוחד בו מהו"ע ממש גם כמו שהוא למטה ולכן נק' יחו"ת. ולפ"ז מובן היטיב דכשפרנסת האמונה הוא מהתבוננות ודעת ביחו"ע שהוא ביטול הרגשת הבריאה את עצמה לגמרי מן המציאות. ע"כ האה' הוא בכל מאדך בלי שום גבול כלל וכלל. מאחר שהאמונה מרגשת האלקות בבחי' זו שאין הבריאה בהרגשתה לעצמה עולה בשם מציאות כלל א"כ אין לך דבר מונע ומעלים על יחוד אוא"ס ב"ה ואין הרגשת אלקות זו רק בערך האמונה ונפה"א אבל הגוף ונפה"ט וכו' שאין הם אלא מצד מציאת הרגשת הבריאה את עצמה אין יודעים ומרגישים כלל ענין היחוד הזה. ונת"ל שאף על פי כן האה' בכל לבבך בשני יצריך ומלאך רע עונה אמן בע"כ. לכן נק' עומ"ש דוקא בחי' עול מצד הגוף. וכאשר האמונה מתפרנסת בחכמה ודעת דיחודא תתאה הנ"ל אז בא לה הרגשת אלקות גם תוך הרגשת הבריאה ממש. ואין זה אלא בקיום המצות (כי מצד הבריאה עצמה היחוד הזה נעלם בה ולכן נק' עולם מלשון העלם ונק' היחוד רזא דאחד שהוא ברז וסוד ואינו בגילוי אלא במצות וכמשי"ת אי"ה),