חנה אריאל דברים רצו

דהנה ענין תורה ומצות הוא ג"כ כענין ב' היחודים הנ"ל. התו' היא מורה לנו ענין המצות איך ומה הוא רצה"ע שמצוה אותנו לעשות בארץ. והנה לפי דעת הנבראים אין שום טעם כלל וכלל לפרטי אופנים עניני המצות שיהיו התפילין בד' בתים ובפרשיות ק דוקא ואם חסר אפי קוץ אחד פסול והוקשה. כל התורה לתפילין שאין שום טעם לפרט עניני המצוה כלל וכלל. אך כפי מה שהוא יודע את כל הנמצאים ויודע מהו"ע רצוה"ע הרי כל המצות משוערים בשיעור מוכרח ומוחלט שא"א באופן אחר כלל וכמ"ש במק"א שהתו' נק' חכ' הברורה וכלומר שא"א כלל בענין אחר. והיינו ודאי רק כפי ידיעתו ית' את העולם בידיעת עצמו דהיינו ענין יחו"ע הנ"ל. וכשנתן לנו את התורה הרי גילה לנו שנדע ונשיג רצונו ית' בעולם כפי מה שהוא בידיעת עצמו ית'. וזהו שמבקשים והאר עינינו בתורתך שיאיר אור התו' בנר"נ ע"י האמונה לדעת ולהשיג עמקי סודותי' ע"ד ההארה שמאיר בשמע ישראל להיות ואהבת בכל מאדך כנ"ל בלי גבול מהעולם. אבל מצד הבריאה בהרגשת עצמה אין אור התו' הזה נגלה בה כלל ומה שלומד בגוף ונפה"ט ומבין ומשיג אינו אלא בלבוש התו' (ומעלת נתינת התו' הוא שבלבוש הזה דאותי' התו' כפי מה שהם בהרגשת הבריאה א"ע גם בו נמצא אור היחו"ע דחכמתו ורצונו ממש בהעולם כפי מה שהוא בידיעת עצמו. נמצא עי"ז גילוי היחוד עליון קמי' ית' גם במקום הישות דבריאה משא"כ בהתבוננות דיחו"ע שאין לגוף ונפה"ט שום השגה ותפיסא בי' ואין הגילוי הזה רק למעלה ממקום הישות דבריאה רק שהנשמה יש לה כח להשיג ע"י האמונה גם מה שהוא למעלה מהבריאה כנ"ל) וע"י שעוסק בלבוש הזה מתייחד הנר"נ ע"י האמונה כנ"ל באור התו' עצמה דאוריי' וקוב"ה כולא חד דהיינו שהוא בידיעת עצמו ית' כנ"ל. אבל המצות עיקרם הוא הקיום והעשי' בפו"מ בהרגשת הישות דבריאה (וכמ"ש באגה"ק כדי שיהא המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו המצות שיצוה עליהם) וקיום ועשי' זו הוא רצה"ע ב"ה ממש ה"ז כענין יחו"ת הנ"ל שגם במקום הרגשת הבריאה א"ע נמצא יחודו ית' (ובהתבוננות דיחו"ת אין נגלה היחוד הזה רק לגבי הנר"נ ע"י האמונה כנ"ל ובקיום המצות נגלה יחוד זה גם במהו"ע העולם הנברא בישותו והרגשתו לעצמו כי המצות בפו"מ הן הן עצמן רצונו ית' נמצא שגלוי בעולם רצונו ית' ממש. אף שאין זה גלוי לא בחוש האדם בראי' ושמיעה ולא בהשגה ושכל אעפ"כ הוא גילוי ממש כי הדבר המושג ומובן גלוי הוא בהשגה והבנה אבל האלקות שהוא אינו בערך וגדר השגה והבנה הגילוי שלו הוא ג"כ שלא בדרך השגה והבנה (או הרגשה בחושים כראי' ושמיעה) ואעפ"כ גילוי ממש הוא שהרי המעשה שעושה בהרגשת ישות הבריאה הוא הוא רנון העליון ב"ה ממש שיהי' נעשה כן בישות הבריאה דוקא (וכנ"ל שיהא המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים) וה"ו ממש כענין יחו"ת הנ"ל שהרגשת הבריאה א"ע נמצא בה יחוד אוא"ס ב"ה ממש כנ"ל וז"ש בסה"ק שהתורה היא בז"א דהיינו יחו"ע והמצות הן בנוק' בחי' המל' דהיינו יחו"ת כנ"ל

ומעתה י"ל ענין תושבע"פ שהיא תורה ממש דוקא ואעפ"כ אמר בת"ז פתח אליהו וכו' מל' פה תורה שבע"פ קרינן לה. מבואר שענין התורה הוא ג"כ במל' ולהבין את זאת. י"ל דהנה כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. פי' שעם בנ"י נבראו ונוצרו בשביל זה שיספרו ויגלו גילוי אלקות שגלוי להם. מצד נר"נ שלהם ומצד בחי' האמונה שלהם לעולמות דהיינו ע"י אותו ההשגה וההבנה ביחו"ע ויחו"ת ובקיום התומ"צ ובמשנה סוף קדושין אמרו אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני ואמרו כעבדים המשמש את הרב. וענין שמוש הוא שנצבים ועומדים לפני הרב ועושים צרכיו שצריך לעצמו ולא שפונים ממנו לספר גדולתו לאחרים והענין הוא שגם במלאכים איתא בזוהר בכמה