חנה אריאל דברים רצג

והיינו במה שהקב"ה ברא את העולם ומחי' אותו ע"ז לא שייך אמונה כי זאת אפשר להשיג בשכל שאין הדבר עושה את עצמו. והפיליסופים השיגו ג"כ שיש לעולם בורא שבראו אחר שלא הי' (וזה נק' רק דעת הנ"ל שזאת עכ"פ צריך לדעת ולהרגיש תמיד ולא לשכוח ח"ו) וענין אמונה הוא בהקב"ה עצמו דוקא במהו"ע ית'. שענין בריאות העולמות הוא דבר קטן ובחי' חיצוניות אצלו ית' ביו"ד נברא העוה"ב בה"א נברא העוה"ז וכו'. וא"כ א"א להשיג ולהכיר את מהו"ע ית' מתוך העולמות הנגלים. ומה יפה ירושתינו שזכינו לאמונה זו שהוא ספי' המל' דהיינו כח אלקי ממש להמציא בתוך הנבראים עצמם בחי' גילוי מהו"ע ית' ממש שהוא עיקרא ושרשא דכולא והבריאה בכללה הוא כולא כלא קמי' ממש ומאמתת המצאו הבריאה מצויה ואין להבריאה מציאות מצד עצמה כלל גם אחר שנבראה. רק שיש בבחי' אמונה זו בחי' קטנות ובחי' גדלות. הקטנות הוא כמארז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' שהרי האמונה מצויה בקרבו ומבקש שיעזור לו השי"ת וא"כ לכאורה הרי זה שנגלה לו ענין האלקות וא"כ איך הוא הולך לגנוב. אלא שזהו בחי' קטנות דאמונה שאין לה שום כח והתפשטות בטעם ודעת מה הוא מאמין ומה הוא ענין הבורא שמאמין בו ומבקש ממנו. וצריך לפרנס את האמונה הזאת להגדילה. ומרע"ה נק' רעיא מהימנא פי' שהוא הי' המפרנס את האמונה בקרב כל ישראל, והיינו שהוא הי' בחי' הדעת של כל ישראל והשפיע להם כח הדעת את ה' בטוב טעם והכרה נכונה ובזה הגדיל את האמונה. כי כאשר האדם יודע מה הוא מאמין אז ממילא יש לו איזה התפעלות בכח האמונה ויש בזה כמה וכמה מדרי' והכל בכח הדעת דמרע"ה והדעת עולה עד הכתר לכן יכול לפרנס את האמונה ולהעלותה עד בחי' הכתר שהוא ד"כ ענין הדביקות בו ית' שכל כחות האדם דבקים בו ית' וממילא לא יסור בשום אופן מארחות ה' חסד ואמת וענין ההגדלה הזאת נק' בנין פרצוף בחי' המל'. וכמ"ש בסה"ק שספי' המל' נאצלה מתחלת אצילותה רק בחי' הכתר שלה לבד וט"ס אחרונות נעשו לה בבחי' תוס'. וכן הוא הגם שהאבות הנק' אי"ו הנחילו לנו בחי' האמונה איננה רק בבחי' הכתר בלא בנין לכן אין ממנה שום התפשטות וכח לפעול בגוף נגד טבעו של הגוף. וצריך האדם לבנותה כנ"ל שמרע"ה נתן הכח הזה בס"ר נש"י בדורו ע"י עצמו ממש וגם הנחילנו בחי' הדעת שיש בכל נפש ונר"נ מישראל לבנות האמונה גם עכשיו ולהגדילה בקרבנו. והמשל לבנין הזה הוא ממלך בו"ד שגם אחרי שנתנו לו בני המדינה הכתר מל' והוחלט הענין שהוא המלך והם עמו ועבדיו מ"מ הוא סגור בהיכלו ומי יעלה אליו ויקום לפניו וכל בני המדינה נפוצים בכל המדינה לארכה ולרחבה ואין שום גילוי ממלכותו לעמו אם לא ע"י שימנה שרי מלוכה ויקים שופטים ושוטרים בכל המדינה אז תגלה מלכותו לקצות הארץ דמדינתו. וזהו הבנין של המלוכה לצורך המדינה עצמה. עוד יש בחי' בנין שיהי' להמלך אנשי חיל המיוחדים לו למלחמתו ושרים עליהם להנהיג אותם כרצון המלך וגם צריך ליתן להמלך מס שיהי' לו כסף וזהב הרבה בין לענין שיהי' ניכר גדולת מלכותו במדינתו. בין לענין להלחם עם שונאיו שצריך לזה בוודאי הרבה כסף וגם כמה פרטי ענינים כאלה. והכל נק' בנין המלכות. וככה יובן למעלה ג"כ שיש ב' בחי' בבנין המל' והן ב' המדרי' דדור המדבר ונק' פ' דור המדבר (ונק' פ' הארה ונק' ג"כ לאה) ומדרי' דדור שנכנסו לארץ ונק' ג"כ פרצוף (ונק' פרצוף העיקרי ונק' בשם רחל). וענין ב' הפרצופים הנ"ל הוא ג"כ ענין ב' הבחי' דעומ"ש ועומ"צ. כי דור המדבר לא קיימו מצות ונק' דור דעה כמ"ש אתה הראת לדעת. כי ראו את כבוד ה' פב"פ במ"ת. ובדור המדבר נא' ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת שאכילת המן הוא ג"כ עינוי וכמ"ש המאכילך מן במדבר למען ענותך וגו' ואף שארז"ל שכל מיני מטעמים היו טועמים במן ולמה נק' עינוי. אמנם הוא לפי שהוא