חנה אריאל דברים רפז

נק' גלות השכינה כביכול כמלך גדול שסגרו בעדו שערי החצר שיושב ואינו יכול להתפשט בכח מלכותו (שישנה בקרבו בכל תוקף ועוז) על זולתו. ולכן צריך שמירה גדולה מפר"ע ח"ו שזה הוא מניעה ח"ו מעשיית הכתר כנ"ל וז"ש ושמרת לעשות. ואומר לעשות אשר ייטב לך וכי' דבפ' ראשונה שעושים רש"מ אין המצות בחי' עול כלל רק דבר טוב מאד. ואשר חרבון מאד, פי' שכשתשמור לעשות אז יבוא הדבר שתרבון מאד. והיינו כמשנ"ת בדרוש ה' אלקיכם שריבוי פרטי מדרי' דס"ר נשמות הוא בכדי לברר הבירורים בעולם וזהו שע"י השמירה והעשי' הנ"ל יוכלו אח"כ לברר בירורים וכמשנ"ז בענין ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. ואומר כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך. פי' ע"פ האמור בדרוש הנ"ל שברכת משה הי' אלף פעמים שזהו רק במדריגת עליית הנשמ' עצמן במקום האלפים. וברכת ה' שאמר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ הוא בחי' גילוי אוא"ס ב"ה ממש שיהי' נגלה למטה כמו למעלה. וזהו הכוונה גם בפסוק זה שע"י ושמרת לעשות יהי' אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד אח"כ בקבלת עומ"צ במנהג ד"א יהי' הריבוי בבחי' הבירורים ויגיע למדריגה כאשר דבר ה' אלקיך דהיינו כעפר הארץ הנ"ל. ואח"כ מפרש מהו הענין שיעשה ע"י שמיעה ושמירה הנ"ל. וע"ז אומר ארץ זבת חלב ודבש. חלב ודבש הוא בחי' חו"ג. וארץ הוא והארץ נתן לבנ"א שיעלה אותה האדם שתהי' זבת החו"ג דהיינו עשיית בחי' הכתר מל' וכנ"ל במשל שעי"ז נעשה ב' דברים שהן ממש ענין חו"ג. שענין המלוכה הוא טוב מאד והיפך זה הוא רע מאד בין מצד המלך בין מצד העם. וככה בנמשל ע"י עשיית הכתר הנ"ל תהי' היא זבת כלומר משפעת בנש"י בחי' החו"ג דחלב ודבש דהיינו שיוקבע שיחוד אלקות הוא הטוב שאין כמוהו בהסכם חזק בל ימוט ושהיפך זה הוא רע מאד. וזהו ארץ זבת חלב ודבש. ואח"כ מפרש איך יעשה כ"ז. ואומר שמע ישראל שהוא הנשמה וכו' ככל הנ"ל עד ואהבת את ה' וכו' ובכל מאדך בבחי' בלי גבול וכנ"ל ואז והיו הדברים בבחי' שמחה ותענוג ולא בבחי' עול כלל בפ' זו וככל הנ"ל באריכות

ומה שי"ל במ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. דמשמע שהארץ דוקא שהיא בחי' המל' תלוי תיקונה בידי אדם ולא השמים שהוא בחי' ז"א והלא ארז"ל במשנה אבות וכל מעשיך יהיו לש"ש דהיינו שגורם עילוי ותיקון גם בבחי' שמים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. זה יובן ג"כ במשנ"ת בענין הכפל לשון השמים שמים כנ"ל שהכוונה שבחי' שמים שנק' משפיע הוא רק בחי' כלי להוי' שעיקר השפע ודאי שהוא מהוי' עצמו דוקא דהיינו בחי' העצמות דיחוד אא"ס ב"ה אלא שא"א להגיע למטה כ"א ע"י בחי' הכלי שנק' שמים וזהו שמים להוי'. ובבחי' הכלי הזאת יש בה כל המדריגות ולפי התעוררות האדה"ת כן יגרום אתעדל"ע בהתגלות לפ"ע אותה המדריגה בבחי' השמים הנ"ל. ואף אם יפנה לב האדם ויסור מההתעוררות מ"מ מה שכבר נעשה למעלה הוא קיים לעד ואף שלא יאיר על האדם אין זה לגבי האדם אלא בחי' הסתלקות. מאחר שזכה למדריגה העליונה אם אח"כ ישוב האדם בתשובה יזכה שתאיר עליו אותה המדרי' כפי שזכה בהתעוררות הקודם. וכ"ז הוא לפי שהשמים אינו אלא בחי' כלי ושמים לה' שהוא יחוד אא"ס ב"ה דכקכל"ח ואינו בא בקרב האדם ממש אלא שמתגלה לו ביחודו בארץ בחי' המל' כנ"ל אבל והארץ כמו שהיא או"כ ביחוד אוא"ס ב"ה ממש היא נתנה לבנ"א ושרוי' בקרבם וישראל אברין דשכינתא. וזהו ענין גלות השכינה כמלך גדול שיושב בחצר המלך וסגרו השער בעדו ואין יוצא ואין בא אליו. ממילא אין גדולתו וממשלתו מתפשטת כלל אף שהוא יושב שם בכל תוקף גבורת מלכותו. מבואר מזה שזהו והארץ נתן לבנ"א שדוקא כשאדם מקבל עליו מ"ש אז דוקא הארץ מאירה מכבודה ואם לאו אין הארץ עצמה אף שישנה למטה בקרב האדם איננה בבחי' מאירה (משא"כ בבחי' שמים אם אינו מאיר