חנה אריאל בראשית סא

בחי' הקרירות דמים הנגרים בחי' החסדים שבעצם שהחסד דוקא הוא המתפשט. נמצא שתולדות מציאות ההתפשטות מן העצם הוא לומר שהחסד הגנוז בעצם לעצמו אין ממנו שום גילוי לזולתו. נגלד ונראה בהתפשטות. א"כ ההתפשטות הוא חסד כי לולא בחי' החסד שבעצם לא הי' ממציא ההתפשטות אל מציאות לפי שכל ענין התפשטות אינו כלל בערך אל העצם עד שלא הי' מטפל העצם להמציא ההתפשטות רק בטובו ובחסדו מוציא מעצמו את בחי' ההתפשטות נמצא שההתפשטות הוא כח לבחי' חסד. רק שהחסד הזה ירד ממדרי' העצם אל מדרי' ההתפשטות הבלתי נערכת כלל אל מדרי' בחי' העצם ולכן טבע ההתפשטות אל מקומו שואף להסתלק אל מציאות התכללות במדרי' העצם המאד נעלה ממציאותו חוץ לעצם, וזה הוא ענין חום. והרי ההתפשטות הוא רק חום היפך הקרירות. והיינו שהתנועה של העצם יולדת חום. והרי שתי הסברות הללו הם הפכיות ממש. זאת אומרת שתולדת התנועה היא חסד וקרירות. וזאת אומרת לא כי אלא התנועה הוא חום ודין. והרי נמצא במקום מדרי' העיון והחכ' ב' הסברות ההפכיות והמלך החכם מייחדם בתבונתו שמשכיל על דבר שאין לומר שהחום הוא טבע ההתפשטות עצמה והקור הוא כח העצם הממציא ההתפשטות. כי מאין ימצא שום ענין בהתפשטות מה שאינו בא מן העצם. ועל כרחך גם החום הוא בא מן העצם. וכבר נת' שמן העצם אין בא רק הקרירות והחסד שהוא הכח להשפיל א"ע אל דבר שאינו מערכו. אלא בהכרח לומר שמי שברא את העצם שיהי' בעל התפשטות (כי יש עצם שאינו תתפשט כמו הדבר המאיר הוא יש לו התפשטות אור והדבר החשך אין לו התפשטות כזאת) הוא כולל את הקור והחום בכח אחד ומיוחד כי הוא נבדל גם מהבדל שבין עצם להתפשטות. וכח הבורא לברוא אינו בבתי' תנועה בעצם והתפשטות הנ"ל כי הבורא ב"ה הוא תכלית האחדות אלא שהאחדות הפשוט הוא כולל כל מיני מציאות באחדותו שאיננה משתנית כלל וכלל. ואחדות הזאת ודאי שמי יאמר לו מה תעשה וכל יכול הוא להמציא המציאות אבל אין המציאות בחי' התפשטות כלל ממנו ולית מחתב"כ איך נמצא המציאות והמציאות המחודש המח' תפיסא ומשגת מה שיש בו מן התנועה והקור והחום וכדומה יובן שהממציא העצם וההתפשטות והקור והחום הוא רק כח הנעלם דאחדות הבורא את הכל והמלך החכם בהשגתו זאת שהקור והחום גם שניהם כח אחדות הבורא ב"ה. הוא מייחד ממש את ב' הסברות ההפכיות הנ"ל בהשגתו והכרחו בהם כח אחדות הבורא ב"ה. כי הוא מצייר בדעתו ב' הסברות דקור וחום ושכל מציאותם הוא האחדות של הבורא ב"ה. והיינו שעושה את הנמנע דהיינו שני הפכי' בנושא א' של ב' הסברות הנ"ל שאין לך נמנע יותר מב' הפכים בנושא א' והוא עושה אותם אפשריים ומוכרחים בהרגשתו בהם כח האחה"פ. והנמשל מזה הוא אד"ק שהוא צופה ומביט עהכ"ה בבחי' מעלה ומטה והוא צופה אותם בבחי' יחיד לבד שהוא הרגשת בחי' הכלי דק שלו (שהוא מה שגליף בטה"ע כל מה שעתיד להיות ולא יותר כמ"ש במ' השו"ש) אח בחי' האא"ס בעצם שבו כידוע מל' האריז"ל בענין זה ובצפי' זאת מייחד את ההפכים דמעלה ומטה וכל מה שעתיד להיות בעולמות הבדלי המדרי' זמ"ז בתכלי' וכן ההפכים דאין ויש וכדומה כמה מיני הפכיים. שציורם נמנע אפי' באור החכמה עילאה וח"ס כמשל ב' הסברות הנ"ל הנה בחי' אוא"ס בעצם שבאד"ק מייחד אותם בצפייתו וכידוע ענין המתקלא שהו"ע דו"נ כמ"ש בכהאריז"ל והיינו כמשל חבור ויחוד הקור שהוא מלמעלה לחטה בחי דכר. וחום שהוא ממטה למעלה בחי' נוק'. (ועיין עמ"ו ש"כ ענין המתקלא) ועפי"ז יש לצייר המשל הנ"ל שהמלך החכם עסקו לעשות הנמנע אפשרי היינו במה שהוא כמו נמנע בחכמתו העמוקה כי הן שתי סברות הפכיות ואין מי שמשיג אותם כלל, ואצל המלך עצמו אין עולה בשם מציאות כ"א מה שמושג בחכמתו העמוקה. ואף שהוא מנהיג