חנה אריאל בראשית כה

וחיות הקודש למעלה ואין מספר לגדודיו וכל אחד ואחד מהם נברא בכחי המוטבע בו כגדר חי מתנענע. ככה כל צבא השמים ים להם תנועה טבעיית לכאו"א כפי בחינתו ומדריגתו. וכמו"כ יובן ביצירת כל חית הארץ שחידוש מציאותם מאין ליש כמו שהן מוטבעים בכחותיהם (כידוע דבבהמות וחיות הוא רק בחי' הטבע שהוטבעו כך כמו שהם וכן הדומם וצומח הן טבעי' ואין כאן מקום האריכות בזה) כגדר חי מתנענע כן טבעם שיתעוררו ויתנענעו בכל כחותיהם כאו"א לפי טבע שלו. והיינו שהיצירה שחדשה מציאותם חדשה הגופים עם החיים של הגופים. כדמיון איר וכלי שאין מציאות האור אלא בכלי ואין כלי בלא אור הפועל בכלי. ולכן נקראו בשם נפש חיה כמ"ש ותוצא הארץ נפש חיה וגו'. ותמצית המכוון באריכות דברים הללו. הוא לבאר שענין נפש חיה הוא דבר מוטבע אל תנועה מיוחדת לו. אמנם יצירת האדם אינה כן כלל. דמן היצירה דוייצר את האדם לא הי' לו שום תנועה כלל רק עפר מן האדמה וגלמי ראו עיניך. אחור למע"ב בחי' התחתונה דעפר נוצר שציור תמונתו מונעת ממנו גם הכח שיש בעפר הארץ (שתוציא צמחה וכה"ג) ואין שייך כלל לערך מהות נפש חיה רק שע"י ויפח באפיו נ"ח אז ע"י כח וגבורת הנפיחה נעשה האדם לנפש חיה. וביאור זאת הוא דיצירת אדה"ר איננה דומה כלל ליצירת כל החי לכל בשר. שיצירת כל החי הוא כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה היינו שיצא מן הארץ גופות הבע"ח וגם נפשם החי' בהם הכל הי' מן הארץ. כי הארץ היא כלי המל' דמל' דעשי' הבא מדבר ה' כנ"ל ובה ג"כ בחי' ההבל דרוח פיו של דבר ה' הנ"ל מן ההבל ימצאו גופות הבע"ח מאין ליש כהתהוות גוף הארץ מן המאמר וכמשנ"ת היטיב למעלה. ומן כח הארץ עצמה משתלשל נפש החי' לכל בשר בחק וסדר קבוע לטבע כל הבע"ח למיניהם. הרי שהגוף נברא מאין ליש מן רצה"ע ב"ה המתגלה בהבל רו"פ בתכלית הצמצום וההעלם כנ"ל. וחיות הרוחני דבע"ח משתלשל ובא מהארץ עצמה והתפעלותה מדבר ה' שברא אותה כדלעיל. ובאדם שני הענינים הוא להיפך ובדרך אחר לגמרי. דיצירת האדם הוא עפר מן האדמה כלומר הגוף שלו נעשה מעפר הארץ לא בדרך בריאה מאין ליש ולא בדרך שפע וחיות המשתלשל אלא שצבר עפר מן הארץ וגבל בו גוף האדם כחומר ביד היוצר וזהו אחור למע"ב מדרי' הנמוכה בתכלית שאין בה שום כח ותנועה בטבעה וכמש"ל. והחיות שבו בא מן רצה"ע ב"ה שעלה ברצונו להיות נשמות בנ"א בעולם (כמו שיש ברצה"ע להיות מציאות כל נמצאי העולמות רק ידוע שהנשמות הן בחי' פנימי' העולמות). אבל הגילוי מן הרצה"ע אל הפו"מ אינו בדרך מאמר דבר ה' וצוויו (שזה אינו ככח הזורק הנושא האבן כנ"ל). אלא הכתוב אומר ויפח באפיו את הנשמת חיים שברצה"ע שהביאה לתוך גופו של האדם (בחי' אחור למע"ב הנ"ל). בכח הנמשל לנפיחה כבי' כדמיון אומן הנופח בכלי זכוכית שהנפיחה היא היא העושה תמונת הכלי. עד"ז יש להתבונן שעשיית גוף האדם האמור לנפש חי' מן הנשמה שברצה"ע הוא כח וניצוץ אלקות ממש שהוא המזכך את הגוף הנ"ל (אחור למע"ב). עד שארז"ל תפוח עקבו הי' מכהה גלגל חמה וע"י הזיכוך נעשה הגוף נפש חי' בעל תנועה כגדר חי מתנענע והתנועה ודאי שמוגבלת היא לכל אבר ואבר וכמו חק וסדר קבוע אבל אינו דומה כלל לחק וסדר של כל הבע"ח שהן אין בהן כלל רק כח קצוב ומוגבל. אבל באדם הכח העושה אותו לנפש חיה שהוא ניצוץ הנפיחה הוא בחי' אלקות ממש בלתי מוגבל בעצם רק שמצמצם א"ע לעשות דבר פרטי ומוגבל. מבואר שהאדם הוא גוף מלמטה מן הטבע וחיות מלמעלה מן הטבע מתחבר אל הגוף ומזכך אותו להיות בעל תנועה בתנועות מוגבלות כמו ענין טבעי דכל הבע"ח אבל כח הטבע שלו הוא נבדל מערך הטבע המצוי בכל הבע"ח. ואדרבה ע"י הנשמת חיים שבגופו מאיר חוץ לגופו גילוי אור אלקי מזכך העולם בכל מקום שימצא שם האדם וכמארז"ל מקום שגזר עליו אדה"ר לישוב נתיישבה. פי'