חנה אריאל בראשית כד

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. וי"ל מה סמך ענין זה אחר מעשה דעה"ד דוקא. גם לשון אם כל חי אינו מובן כי בכלל חי הם ג"כ בהמות ועופות וחיות. מלבד הדקדוק דדשו בו רבים עמ"ש חוה בוי"ו דהיל"ל חיה בר'. גם י"ל במה שעונש אדה"ר עצמו לא הי' בגופו כ"א שארורה האדמה בעבורו וחוה נענשה בעצבון בגופה ממש אבל באדם אומר שמהאדמה יאכל בעצבון ועונש האדמה הוא זה. בגמ' והי' אמונת עתיך חוסן ישועות וגו' אפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. משל לאומר העלה חטין לגג ערבת בהן קב חומטין א"ל לא א"ל מוטב שלא העלית ע"כ. וקשה חדא למה אמר מוטב וכו' דמשמע מוטב שלא הי' לומד אי אין יראת ה' אוצרו והלא אמרו לעולם יעסוק אדם בתו' אפי' שלא לשמה שמתוך כו'. ותו קשה לשון אם לא העלית דמשמע שיש עלי' בלא יראה (רק שאינה טובה) והלא אמרו בזוה"ק דבלא דו"ר לא פרחא ולא סלקא לעילא כלל. כתיב ויצר הוי' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו' הרי שמבחי' היצירה נעשה גופי הבהמות וחיות ועופות וגם החיות שלהם. ולמה בבחי' יצירה דאדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים (אחר מ"ש וייצר את האדם עפר מן האדמה). ואז דוקא ויהי האדם לנפש חי' אך כבר אמרי ע"פ אחור וקדם צרתני שהאדם הוא אחור למע"ב וקודם למע"ב. וביאור הענין. דהנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. פי' שמים הן בחי' כלים דספי' דבי"ע נעשו בבחי' דבור דוקא וכל צבא השמים נעשו ע"י השמים מרוח והבל היוצא בדבר ה'. והנה אין לו דמות הגוף ואין דבורו כדבורינו. רק להבין כמשל דבר מלך שלטון שכאשר יצוה בדבורו לעבדיו מוכרחים הם בטבעם לעשות כל אשר יאמר. ואין זה שהדבור עצמו פועל בהם כמו כח הזורק שנושא את האבן למקום שהוא רוצה אלא שדבר המלך מעתיק את רצונו להרגשת העבדים ובהרגשתם מתעוררים ומתנענעים בטבעם אל הפעולה בפו"מ ככל רצון המלך הנעתק אליהם. וזה הוא משל להעתקת גילוי רצה"ע ב"ה שהוא מקור הכל אל מקום מדרי' הכלים דבי"ע שבחי' הכלים הן דוגמת ההרגשה של העבדים הנ"ל שהוא מציאות גילוי הרצון חוץ לגופו של המלך וככה הכלים דבי"ע ידוע שהן נבראים מחודשים למציאות יש ודבר בפ"ע. והן נבראים ונמצאים מן בחי' הנשמה שלהן שהוא כמו גילוי רצון המלך המורגש להם אבל כל כחם ופעולתם והנהגתם את העולמות שלהם הוא הכח של הכלים עצמן כמשל הרגשת הרצון דעבדי המלך הנ"ל ולא שגילוי רצה"ע הבא בהרגשתם הוא הפועל את פעולת הכלים והיינו כמו במשל הנ"ל שאינו ככח הזורק וכאמור וכל צבא השמים שהן פרטי הנמצאים שבעולמות בי"ע שנבראו ע"י ודרך הכלים דספי' דבי"ע. ולפי האמור שפעולת הכלים הוא כח של עצמן דוקא. והן אין יכולין לברוא יש מאין. ע"ד אומר הכתוב שפרטי הנמצאים שהן עכ"פ מחודשים מאין ליש נחשבים גם אחר מציאות כלי הספי' עצמן א"כ מהיכן נמצאו ונבראי כי גילוי רצה"ע ב"ה אין בהם בצבא השמים כ"א מה שמתגלה להם מהספי' דבי"ע שהיא ההנהגה דצבא השמים כשליחות מלאכי עליון או ככתוב תשלח ברקים וילכו שזהו ע"י כלי הספי' דבי"ע אבל מציאות צבא השמים מאין ליש מהיכן הוא בא] לז"א שברוח פיו ית' שהוא הבל הדבור עד"מ ממנו בא הכח למציאות צבא השמים מאין ליש. וענין המשל דהבל הדבור כלומר שעכ"פ הוא בא מן הדבור היוצא לחוץ מגופו אבל הוא השפעה והמשכה מצומצמת וקטנה מאד מאד עד שאין לה ערך כלל עם הדבור עצמו שיש בדבור בחי' גילוי רצון או שכל או מדה. מה שאין מזה כלום בהבל היוצא אך אעפי"כ מן המדבר הוא בא ונמשך כמו הדבור רק שאין בהבל שום גילוי כ"א מציאותו ומן ההבל הזה נעשו כל צבא השמים בחק נתן ולא יעבור מציאותם מכמו שנמצאו מן הדבור כנ"ל. והן הן שרפים