חנה אריאל בראשית כב

יקרא לו. פי' יקרא כמו קורא הדורות מראש שקורא אותם משרשם ומקורם הנעלם לבא אל הגילוי כמי שקורא לאדם שבבית שיצא לחוץ. ככה הביא אל האדם שיקרא הוא משרש החיות דנפש חיה כפי מה שהם משוערים אצלו בערכו דוקא ולא כמו שהם נמשכים מעצמם שרש הבהמה מפני שור שלמעלה וחית השדה מפני ארי' וכו' אלא האדם דוקא ימשיך משרשם כפי מה שנאות לו לפי עבודתו בקדש להמשיך הביטול דבואו נשתחוה נכרעה לפני ה' אל כל הבע"ח. ולפי מה שהקדים לומר ויצר מן האדמה וגו' שעשה החומר לגלות תמונת הנפש ואברים שלה הרי גם מה. שיקרא האדם אל החיות והי' ג"כ נגלה בחומר וגוף הבע"ח, וזהו לראות מה יקרא לו פי' שע"י ויצר דרישי' דקרא יוכלו לראות בעוה"ז מה שיקרא האדם לנפש חיה הנ"ל משא"כ בלא ויצר כנ"ל לא הי' נראה בעוה"ז מה שיקרא האדם בבחינתו וערכו משרש הנפש חי' הנ"ל כ"א לבדו אבל ע"י שנעשה בחומר הגוף צורת הנפש לכן יהא נראה גם בגוף מה שיקרא לו האדם.. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ענין השם ידוע בכתבים שהוא מורה על חבור הנפש בגוף בפעם ההוא כידוע שיש נפש אחת שבאה כמה פעמים בעוה"ז בגופים אחרים ובגוף הראשון נקרא בשם זה. ובגוף השני יקרא בשם אחר לגמרי. ובגוף השלישי יבא עוד בשם אחר. והיינו כפי המכוון באותו הפעם בהתחברות הנפש בגוף על אותו המכוון מורה השם שנק' באותו הפעם. וז"ש כאן וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה מה שיקרא האדם דייקא כנ"ל בבחינתו וערכו משרש הנפש חיה ויהי' נראה בגוף ג"כ כנ"ל הוא שמו העקרי שבגללו נברא הבע"ח מאין ליש דהכל בשביל האדם כידוע

ולהבין היטב ענין קריאת האדם הנ"ל וגם מה שהוצרך לומר אשר יקרא לו האדם נפש חי' ולא הספיק לו לאמר וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו. הנה זה הוא עדמ"ש הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד וכו'. והרי כל אלו לאו בני הילול נינהו כי איך יצוייר שהדומם או הצומח יהללו. והענין הוא כידוע בכתבים ע"פ גם את העולם נתן בלבם שזכות העולם וטהרתו וחומריותו וגסותו תלוי בלבות בני האדם שאם האדם בר לבב גם כל העולם בערכו אינם מורגשים בישותו כל כך אלא כעין זוך וברות לב האדם המרגיש את העולם. אך אין זה עדיין רק לגבי האדם עצמו שחומריות העולם לא יחשיך עין שכלו והשגתו ואדרבה יהי' העולם משמש בתו' כלי להאיר עיני האדם על מציאות הבורא ב"ה והשגתו. ואם אין לבו בר ונקי אלא מלוכלך בתאוות חומריות העוה"ז גם עולם חשך בעדו לומר עולם כמנהגו נוהג ולא ה' פעל כו' וכן לכל אדם ואדם לפי ברות לבבו כן זכות העולם לפניו ואין מועיל ברות לב אחד אל זולתו שאינו בר לב כמותו לומר שמה שמזדכך העולם ע"י הבר לב יועיל גם לאחרים כי הרגשת לב האדם הוא עצמו של האדם המרגיש. לכן אין זכות העולם הניתן בלב האדם אלא כלפי עצמו לבד ואף שהוא מרגיש בחי' זכות וטוהר בעולם ממש אין זה אלא בהעלם האדם עצמו לעצמו ומזולתו הוא נעלם לגמרי מבלי שום גילוי מזאת הזכות אך אם לב האדם גליא לפומא אז יבא גם בעולם עצמו ג"כ בחי' גילוי ויכול להיות שגם אדם אחר שמצד עצמו לא הי' מרגיש שום זכות וטוהר בעולם אבל ע"י דברי פיו של הבר לבב יפעול בחי' גילוי הטוהר והזכות גם לעיני זולתו. ובזה יתכן לפרש הללו את ה' מן הארץ תנינים וכו'. שדברי האדם הללו הם עושים באמת בחי' הילול (מלשון בהלו נרו וכלומר הארת אור אלקי) גם מתנינים וכל תהומות ר"ל שמהם יאיר איר גם לעיני מי שמצד עצמו לא יוכל לראות ולהשיג אך מחמת שע"י דברי הבר לבב המכוון ומדבר דברים הללו מתגלה בתנינים וכל תהומות וכו' גילוי הזה יהל אור לעיני כל בשר. וזהו לשון הללו אף שמצד מדריגת עצמן אינן בני הילול כלל כנ"ל כמו נר השמן ופתילה שאינן בני פעולה לפעול איזה דבר מצד