חנה אריאל בראשית יז

ועכשיו, בדבורו לכן התלמידים חייב אדם לומר בלשון רבו ואז יוכל למיקם בתר מ' שנין אדעתא דרבי' ממש שכבר ניתן לו בתלמודו ודבירו של החכם. ומאחר שנעשה בחי' המל' פרצוף שלם בפ"ע הנה ידוע ענין בת מלך שהריחה ציקי קדרה. שרצון המל' למלוך על העולמות דבי"ע ממש כמו שהם לעצמם דהיינו שיתגלה בהם לדעתם והשגתם ענין כבוד מל' ית' דאצילות וכו'. ולכן כאשר נשלם פרצופה של בחי' מל' (נוק' דז"א) בעלייתה בנעילה דיוהכ"פ. שוב אין נק' המלך הקדוש כי אם אדרבה וישב ה' למלך לעולם דוקא ובשכמל"ו בקול רם כנז' בדרוש הנ"ל. כידוע דמל' דאצילות בוקעת הפרסא שבין אצילות לבי"ע ומאירה בבי"ע מאור הקו"ח כמו באצילות כמ"ש באגה"ק. והיינו ע"י בחי' אחוריים שלה למטה שהוא ענין אימת המלך המתפשטת על העם. וע"י האימה זו נעשה העם מוצלח להשלים רצון המלך כמו שהוא לעצמו רם ונשגב מערך מדרי' העם לגמרי עד שלא יתכן כלל לומר שהעם בכחם השפל יגיעו למדרי' שיושלם ורצון המלך לעצמו על ידם. מה יתרון כח אימת המלכות המתפשטת על העם שעל ידה נמצא בהם כח הנפלא הזה. ובזה מובן בחי' האחוריים שנעשו לה לעצמה מאחוריים דז"א. אמנם כ"ז הוא עדיין למשל חכם הלומד עם תלמידים בכח חכמה שבדבור וכו' בנין המל' כנ"ל. אך ענין הזיווג הוא בחי' השפעת עצמותו ממש (ולא חכמתו לבד) לתוך בחי' הנוקבא. פירוש הדבר. דמה שנת' שע"י אימת המלך יכולים העם הרחוק להשלים רצין המלך ממש. הנה העם עצמם הרגשתם את אימת המלך הוא בכח של עצמם הרחוק מאד ממעלת המלך הקדוש. רק שלפי שעכ"פ האימה שמרגישים היא אימת המלך שמתפשטות עליהם ע"כ נשלם רצון המלך הקדוש על ידה. אבל ענין הזיווג הוא כמו שניתן בכח אימת המלך שעל ידה יתקדש העם בקדושת עצמותו של המלך הקדוש דהיינו שתתחדש בתוך העם הרגשה אחרת נבדלת להרגיש את אימת המלך במעלה יתירה ונפלאה מהשגת עצמם וכחם בתולדותם והתהוותם. וזהו משיב הרוח ומוריד הגשם. הרוח הוא ענין עושה מלאכיו רוחות. היינו בחי' הרגשת האימה הנ"ל. שזהו כמשל הרוח שמנשב בגחלת להוציא ממנה אור אש ממש מתפשט ומאיר חוץ מהגחלת אור האש כמו שהוא. ככה הוא ענין הרגשת האימה כמו שהיא בעצמותה ולא כהרגשת העם אותה בכחם והשגתם. ומוריד הגשם. הוא ענין קבלת העם את קדושת המלך הקדוש ב"ה עצמו להתקדש בקדושתו דהיינו קדושת התורה ומצות אשר קדשנו בהם שישראל עם קרובו הם קדושים בתורת שחיטה ותורת גיטין וקדושין וכה"ג בכל המצות ותלמוד התורה ועם תורתי בלבם וכו' (ישעי' נ"א ז'). אך כמו שנז"ל בענין דעתו דרבי'. שהגם שכבר בעת למודו עמהם נתן תוך הדבורים את בחי' הדעתא הלזו. אעפ"כ לא קאים אינש עלה עד לאחר זמן. ככה בבחי' הזיווג הנ"ל אף שנעשה הזיווג עדיין הוא רק בבחי' עיבור תוך הנוק' עד קי"ס בשביעי של פסח כנ"ל וידוע דבעיבור ארז"ל אוכל ממה שאמו אוכלת והעובר אינו מרגיש כלום. ואעפ"כ מתגדל מן האכילה כאלו הי' הוא בעצמו אוכל. וזהו תען לשוני אמרתיך כמו עונה אחריו מה שהוא אומר פירוש שקדושת התומ"צ אינו נגלה עדיין בנשמות רק בכח המלכות עצמה ובכחה ומדריגתה הוא מאיר ובא לעולמות (כמשי"ת אי"ה) עד זמן הלידה שאז הולד בכח עצמו יונק ואוכל ומתגדל וחי מאכילת עצמו. והנה ידוע דבג' חדשים הוכר העובר. והענין הוא. כלפי מה שארז"ל (יומא דפ"ג) בעיברה שהריחה שזה כח הולד הוא דוקא כמ"ש שם לחישו לה ואולחשה קרי עליה בטרם אצרך בבטן וכו' ולהיפך כדלא אילחשא קרי עלי' זורו רשעים וכו'. זהו הענין שהוכר העובר. והוא זמן שמתחילין לומר טל ומטר פי' מטר הוא מלשון מטרין כמ"ש במדרש ע"פ אין לה ולד שאפי' עיקר מטרין לא הי' לה ופי' מטרין הוא ענין גידול הולד. וזהו ההפרש שבין גשם למטר שהגשם הוא רק הורדה