חנה אריאל בראשית קמו

להמשיך בעולם אור התורה דאורייתא וקוב"ה כלא חד ואור המצות אשר קדשנו בהם ורמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא אף שאין מתגלה במוחו ומחשבתו ענין האלקות בהשגה והתפעלות. רק כשמכוון לעבוד את קונו בתומ"צ נמשך אור התורה ע"י להאיר בבחי' עקב שהוא סוף המעשה דתלמוד תורה וכן במצות. וזהו יושב אוהלים של תורה שהי' יעקב אע"ה שורש הטבע הזאת הנמצא בכ"י לחשוק בתלמוד תורה וארז"ל ע"פ ודגלו עלי אהבה שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה אע"ג דלא ידעי היטב הוא עלי אהבה והיינו מצות ת"ת. ויש מצות ידיעת התורה היינו שיש ג"כ בכ"י טבעיית לחשוק ולשום כל לבו ונפשו לידיעת התורה. והיינו דוקא בתבונה ודעת כפי כחו בעיון והשכלה דוקא ובשימת הלב היטב לעיון ולסברא אז תעלה בידו בע"ה מצות ידיעת התורה. ובזה האופן אין היו"ד דנשמה בא להתגלות בעקב לבד כ"א הוא מתגלה גם בהשגה והבנה ובמוח ולב כחות הפנימיים. וזו המדרי' נק' ישראל לשון שררה שיש לו כח להורות הלכה למעשה וחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. כי מי שזכה בידיעת התורה יש לו השררה והשתררות לפסוק הדין. וזהו שרית עם אלקים שנעשה באמת אסור עפ"י הוראתו ואמן כן יאמר השם כמו שהורה. אמנם בכאריז"ל ידוע שיש למעלה במדרי' אלקות ממש דספי' עליונים ופרצופי' פרצוף הנק' יעקב ויוצא מפרצוף ז"א הנק' ישראל. וענין הספי' ופרצופים במקום שאין לו דמות ודמיון וציור וכו'. ידוע דהנה אין ערוך כלל וכלל לנמצאים שבעולמות עם עצמות אא"ס ב"ה דלמחתב"כ ומחמת הפלגת הבדלת הערך לא שייך כלל התפעלות הנמצאים מאלקות. וזהו"ע הספי' שהן או"כ דהיינו צמצום אא"ס ב"ה שלא יאיר ממנו ולחוץ בנמצאים כ"א מעין ענין הכלים. כלי החכ' מצמצמים האא"ס ב"ה שיוכלו הנמצאים להשיג איזה הארה ממנו וממציאותו בבחי' החכ'. וכלי החסד להתפעל בבחי' אהבה וכלי ספי' הגבו' להתפעל מפחד ה' וכו'. וכמ"כ הוא ענין הפרצוף דהיינו שיוכל האדם להתפעל מאא"ס ב"ה בכל קומתו. והאדם ידוע שהוא עולם קטן וע"י שהאדם בכללו מתפעל מאלקות מאיר האור על ידו בכל העולם. וזה כולל כל עבודת האדם את קונו לתקן את העולם ע"י קומתו בהתפעלות מאלקות בקיום תומ"צ, וכל עניני העבודה שיוכל להיות בסוף יומייא ענין ונגלה כבוד ה'. וזהו ענין פרצוף יעקב למעלה שיוכל האדם התחתון להתפעל מאלקות להשים כל לבו וחפצו בקיום התומ"צ בפ"מ כנ"ל בפי' יו"ד עקב. אמנם פרצוף ישראל הוא ז"א עצמו ונק' הקב"ה והוא הנק' ה' אחד. פי' שהוא לבדו א' בכל מציאות העולמות שצמצאים מאמתת המצאו בבחי' או"כ שהן שמות הוי' אלקים שמש ומגן ועי"ז יתכן מציאות העולמות בבחי' יש ודבר לעצמן ובפני עצמן. אבל הוא ית' ה' הוא האלקים ואין המגן מעלים לפניו ח"ו א"כ הוא א' לבדו כמ"ש בתניא בענין יחו"ע. וכשבא בבחי' הפרצוף יוכל האדם מישראל ע"י הנשמה שבו המכרת את בוראה להתפעל מבחי' הפרצוף בהכרת יחודו ב"ה כנ"ל. ונק' זה הפרצוף ישראל מלשון שררה והשתררות. ויובן ד"מ שר גדול מאד שאינו מלך ואעפ"כ הכל נשמעים לו בכל אשר יגזור ויצוה כי א"א להעביר מעליו כח השתררותו הנשגבה אך אעפ"כ בצאתו מאת פני השר יוכל לעשות מה שלבו חפץ ויעבור על מצות השר ואינו מרגיש שום יראה בנפשו לירא מלעבור על מצותיו. וגם אין בעולם ממונים שיכריחו אותו על הקיום בפ"מ. ומזה יובן למעלה דודאי כשישים האדם אל לבו לאסתכלא ביקרא דמלכא וביחודו הנ"ל לא יוכל לעבור את פי ה' בשום דבר קטן וגדול. ואעפ"כ ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכאשר יסיר לבבו מההשגה וההבנה הנ"ל יוכל ליפרד לגמרי מהיחוד ולילך בשרירות לבו. וזהו שנק' ישראל לשון שררה לבד כנ"ל. אבל לע"ל כתיב והי' הוי' למלך על כל הארץ לא יהי' כלל מקום ליפרד ח"ו מיחודו כי זה הוא ענין מלוכה שיש מכריחים בעולם המכריחים על קיום מצות המלך. וגם היראה מן המלך אין