חנה אריאל במדבר קפט

והשתדלות מראובן שיעזוב את שמעון (ומצד עצמו של ראובן הי' לבו שלם עם שמעון), אין החימה והנקמה נופלת רק על לוי. ועפ"ז יובן כל הענין דהלמ"מ הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. כי הנה ארז"ל שע"י פו"ר של ישראל מרבין את הדמות היינו הפרצוף דכנס"י. והבועל ארמית הרי הוא ממשיך השפע הראוי לכנס"י אל החיצונים ויש לבחי' כנס"י בחי' קנאה כבי' על הבועל. ולכן הקנאים פי' מי שמרגיש בנפשו ומתפעל בלבו מן בחי' הקנאה דכנס"י הוא מעלה חימה לנקום ולפגוע בבועל. וכאשר האיש ישראל בא ויקרב את המדינית לעיני משה וגו' בפרהסיא והמה בכיס איתא בסהק"ב דבכי"ס ר"ת ברוך כבוד ה' ממקומו. פי' דענין הבכי' כפשוטה היא היא ענין הקנאה והצער והסילוד שלכנס"י שרואה שרוצה להוליך השפע הראוי לה אל החיצונים בשאט בנפש ובפרהסיא (וידוע שהבכי' הוא הסילוד שאינו יכול לסבול). אך עדיין אין רשות לפגוע בו כמ"ש בגמ' דדוקא בשעת מעשה ממש יש רשות לקנאין לפגוע בו. זהו הפשוטה של הבכי'. אך כוונתם בבכי' זו היתה להחזיק בידי כנס"י לבל יעזבנה, ח"ו ה' אלקי ישראל עדמ"ש בדברי הושע החליפם באומה אחרת ולזה היו מכוונים לברך את כבוד השוכן בתוך בנ"י דעוה"ז שיהי' מתברך ממקומו בידיעתו ית' שהוא אלקי ישראל לעולם בל ימוט רק שהי' יכול להיות הלבוש דהאי עלמא בגוונא אחרא. ולכן כוונו שיהי' ברוך כבוד ה' שבבנ"י בעוה"ז ממקומו בידיעתו ית'

ועתה יובן פינחס השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי בתוכם. פי' כפמ"ש בזהר הק' על כזבי דאעטרו לה בכמה דינין דחרשין להמשיך שפע רב ועצום מישראל אל הקליפות. וע"פ המשל הנ"ל מראובן ושמעון ולוי יובן שיש כאן ב' אופנים אל החימה. א' על ענין הדבקות אלקי שבישראל למטה. ולומר שזה הוא הגורם ליתן שפע האלקי הראוי לכנס"י אל החיצונים. ולפ"ז יעלה על הדעת להחליף הכנס"י על אומה אחרת לתתא או כמש"כ ואעשה אותך לגוי גדול. והב' על הקליפות שעטרו וסבבו והדריכו את כזבי וזמרי לעשות המעשה ההוא. וז"ש בפינחס בקנאו את קנאתי בתוכם והרי נמצא בחבור ודביקות ה' בב"י למטה מי שמקנא את קנאת כנס"י דוקא לקיים ההלכה דקנאין פוגעין. א"כ אין החבור גורם. וזהו השיב את חמתי מעל בני ישראל שלא עליהם התלונה (ולא כליתי את בנ"י בקנאתי דוקא כי הקנאה היא בחי' הצער והסילוד שהוא קושי הסבל והמיאון לסבול וזאת היא סיבת וכח הכליון ח"ו. משא"כ כשהשיב את החימה מעליהם גם הסילוד הוסר מעליהם) כ"א על זמרי וכזבי כפי מעשיהם, ולכן בס"פ בלק אמר והנה איש ישראל בא איש ישראל סתם ויקרב את המדינית שמטעם זה יש מקום להעלות חימה על ישראל דלתתא. אך כאשר השיב את החימה מעל בנ"י סתם אלא על זמרי וכזבי אמר ושם איש ישראל המוכה פי' שנדחה מכח בחי' ומדרי' כה שהיא מדת המל' שמים כידוע בזה"ק בכ"ד. וכמ"ש והנה לא שמעת עד כה. דפירוש מלת כה מורה על התייחדות העצם להתלבש בלבוש זה וגוון ואופן זה דוקא. וזשרז"ל ככה עיכובא. כי פי' ככה שגוזר ואומר שיהי' כמו כה שאין לו חילוף ותמורה כי נתייחד בלבוש זה דוקא ולכן כאן מייחסם להורות גדולת המעשה אשר עשה פינחס בהשיבו את החימה מעל בנ"י והביא דחי' אל ההעדר מכחה של כה את המעלות הגדולות דנשיא בית אב וראש אומות. ועל זה הי' שכרו דפינחס לכן אמור וגו' וביאור ענין דכהונת פינחס יובן עפמש"ל פ' חקת שכהנים (וגם לוים) נתעלה בחי' אדם א' דם שלהם גם בהיותו בגוף למטה אל שרשם בקו ימין (והלוים אל קו שמאל) דז"א בבחי' דכורא דוקא ועלייתם היתה על ידי מה שכתוב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו שמשה יקריבם אל מקום מדרי' מרע"ה שעי"ז יתעלו כנ"ל, והנה הקירוב לא הי' אלא על הכהנים המשוחים דוקא. ופינחס לא נמשח נמלא שלא