חנה אריאל במדבר קפח

חוטאים ח"ו וכח המל' דבחי' כנס"י מיוחדת ודבוקה בהם והיא כונסת לתוכה את ישראל דלעילא אשר הבט אל עמל לא יוכל וחרה אף ה' בהם היינו שכבי' תתמעט החיבה מלהיות נכנס בתוכה כמו שהי' מקודם וזה נק' חרון אף כידוע בכ"ד דבחוטמא אשתמודע פרצוף להכירו היטיב וכמארז"ל אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם. וחרה אף כמו ועצמי חרה מני חורב. כמוקד נחרו. עד דלא אשתמודע פרצופא כבי' לתחתונים. וכשאמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו ומונעים כניסתו ית' לתוכם כי טהור עינים מראות ברע אשר עושים. אמר לו החליפם באומה אחרת. פי' לא שיעזוב ח"ו את ישראל שעלו במח' והם בני אי"ו אשר כרת אתם ברית ועם העם היוצאים ממצרים. אלא כמ"ש בזהר באאע"ה בענין אתמול אמר ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר והעלהו לו לעולה. שאמר אאע"ה קודב"ה ידע בגוונא אחרא. פי' דקוב"ה יודע את העולמות באמתת מציאותן והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם וכמ"ש במק"א באריכות ותבנית ותמונות העולמות הנראה לעינינו הוא כלבוש תחליפם ויחלופו ויוכל להשתנות לכמה אופנים ואמתת המציאות שבידיעתו ית' לא תזוז ממקומו. ולכן מ"ש הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע דבר אלקינו יקום לעולם ומ"ש והעלהו לי לעולה היינו דויקרא לך זרע יבא בלבוש ותמונה אחרת בעולם. וכענין זה ממש הוא מ"ש הושע החליפם באומה אחרת וכנ"ל שהמל' היא היא עיקר מציאות העולמות כפי מה שהם בידיעתו ית' יחליף אותם בלבוש מלכות באומה אחרת וכנ"ל שהמל' היא היא עיקר מציאות העולמות כפי מה שהם בלבוש הנראה לעינינו. והיינו שיהי' שינוי לבוש הכנסי' דכנס"י באומה אחרת. ולזאת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים וגו' ואח"כ אמר לו לגרש האשה והבנים יהיו לו והשיבו הושע לאחר שהיא ילדה לו הבנים א"א לו לגרשה. כמ"כ אמר לו הקב"ה שכיון שכנסי' בלבוש זה ילדה וגידלה לו בני ישראל בעולם איך יאמר לו להחליפה בכנסי' אחרת וכו' כמ"ש שם בגמרא התחיל לבקש רחמים על עצמו וכו'

ועפ"ז יובן ג"כ ענין מזמור לאסף ששפך חמתו על העצים והאבנים כו'. שאסף אמר שירה בשביל כנס"י (והוא עדמ"ש למען יזמרך כבוד והיינו שספי' המל' מזמרת ועולה כידוע בסהק"ב) שכנס"י תזמר לה' ותגל באלהיה המחזיק בידה ושפך חמתו שעלתה מחמת עונות ישראל על עצים ואבנים דבהמ"ק וירושלים לסלק משכן כבודו וקדושתו מן עולם התחתון ולא כלה את ישראל דהיינו שלא החליפם באומה אחרת ע"ד הנ"ל כדברי הושע. ולזאת בחי' הכנסי' דכנס"י תזמר זמיר עריצים לעורר דחיית החיצוני' מעלי' ומעל ב"י כי השחיתו התעיבו החיצונים במעשיהם (והוא עדמ"ש במק"א ובספרים ענין אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה). וע"פ כל הנ"ל יש להבין גם ענין הפ' דבס"פ בלק אמר ויצמד ישראל לבעל פעור עון ע"ז דכתיב פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו' וחרה אף ה' וגו' וכמשנ"ת ענין החרון אף ולזה אמר משה והוקע אותם למען יסור חרון אף ה' מישראל. אך אח"כ והנה איש ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו' והמה בכיס וגו'. ולבאר זאת וכל הפסוקים הנ"ל דר"פ פינחס. יש להקדים עוד ביאור ענין חימה וקנאה. שהחימה היא בבחי' דכורא כי יחם לבבו בבחי' מדת הגבורה והדין שבלב. והקנאה היא בבחי' הנוק' כמ"ש אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה והיינו שההשפעה שהיתה מצוי' לה נטלה ממנה ונתנה לזולתה והסילוד והצער מזה נק' קנאה ומחמת זה תעלה חימה בלב לנקום נקם וכמ"ש להעלות חימה ולנקום נקם. ולמשל שמעון שהי' אפטרופוס בנכסי ועסקי ראובן והיה מקבל פרס ומתפרנס ממנו. ואח"כ עזב ראובן את שמעון ונתן העסק והפרס ללוי. שהקנאה לשמעון הוא על לוי בודאי. וע"י הקנאה תעלה חמת שמעון לעשות איזה נקמה. אך בענין החימה והנקמה יש הפרש. שאם ראובן מעצמו עזב את שמעון וביקש את לוי להיות אפטרופוס אין לשמעון על לוי שום חימה רק על ראובן וממנו ינקום כאשר יוכל. אך אם לוי הלשין עליו בעדות שקרים