הליכות אליהו (רמב"ם) סה

לשון הגמ' וכ"ת מאי נפקא לה מיניה הא אין הגורל קובע כו' וי"ל דזהו כונת הגמ' דלולי היה פוסל גם שעיר הפנימי אין נ"מ כלל בפסול שעיר המשתלח דנוכל להביא אותו מספק כיון דאינו נעשה בפנים אבל באמת ס"ל להגמ' דידן דפסול שעיר המשתלח מיעמד חי והוי פסול מחמת עצמו ונפסל גם אם נעשה טריפה אחר הגורל וכן אי' ביומא פ' שני שעירי לענין פסול מחוסר זמן עיי"ש. ובדרך הנ"ל יש לאמר גם גבי דרשא דפרה אדומה ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלימה דג"כ אין כונת הגמ' דמצותה דוקא שתהא שלימה רק שאינו מחוייב לחתכה ולבדקה ועי' בר"ש על המשנה פרה פ"ד הפשיטה ונתחה כשרה וכ' הר"ש דאת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט וניתוח רצה במחובר ולכאורא הוא נגד הגמ' דחולין הנ"ל אבל לפי הנ"ל י"ל דהר"ש מפרש גם גבי פרה דאין כונת הגמ' לדרוש דמצותה כשהיא שלימה דוקא ועי' במל"מ הל' פרה אדומה פ"ד הל' י"ב שהעיר על הר"ש מגמ' דחולין

ולפי הנ"ל לק"מ ואפ"ל דגם דעת הרמב"ם כן ומה שדייק המל"מ מלשון הרמב"ם שכ' הפשיטה ונתחה ואח"כ שרף את כולה כשירה דמשמע דוקא דיעבד אינו דיוק כל כך שהרמב"ם העתיק לשון המשנה וכמו שנפרש המשנה כן נפרש גם לשון הרמב"ם ועי' בילקוט את עורה ואת בשרה עורה מחובר לבשרה והוא מספרי זוטא והלשון משמע דהוא למצוה מ"מ אין הכרח להקשות מזה על הר"ש דאפשר לפרש ג"כ דקמ"ל שאין מצותה בהפשט כמו בקרבנות שבפנים ועי' ברע"ב שהעתיק ג"כ דברי הר"ש והתוי"ט לא העיר כלום. הלכות טוען ונטען

יש להעיר בהא שתמהו המפרשים על הרמב"ם פי"א מהל' טוען ונטען שפסק שם בהל' י"ב אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה אע"פ שנהנה מעבירה הרי שפירש מימרא דר"י כתובות פ' וב"ב ל"ו דלא כפי' הר"ש והתוס' ז"ל שפירשו שאכל זמורות בהיתר וזהו הפך מדברי הגמ' כתובות הנ"ל שהביאו מימרא דר"י על אכלו זמורות כפי' הר"ש ז"ל דהכי אי' שם בעל שאכל מנכסי אשתו אפי' הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא כו' עבד ר"י עובדא בחבילי זמורות ר"י לטעמיה דאר"י אכלה ערלה שביעית וכלאים ה"ז חזקה ועי' במ"מ שתי' בדוחק

ואפ"ל דהנה ג' שני חזקה לר' יהודא דאמר משמיה דרב ג"ש מיום ליום פשיטא דבעינן שיחרש ויניר ויעשה כו' מלאכת השדה ואפי' לשמואל דאמר עד שיגדור ג' גדירות כו' מ"מ בעינן שיעשה גם מלאכת השדה והאילן הצריכה וכן מבואר בשיטה מקובצת דף ז"ך ע"ב וי"ל דרב ושמואל חכמים דמתניתין לאו טעמא דנפשייהו כו' וא"כ אם שדה אילן הוא לא תסגי ליה בג' פירות מחולקים כו' שצריכים ג"כ עבודת שנה שאף האילנות חורשים את השדה בשבילם ומובלים ומנכשים ומזהמין כמו שאמר במ"ק כו' וכן צריך לנכש ולעדר ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסים אותה כדי שלא יראה שאוכל אותם בדרך גזילה כו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שהשוה שדה הבעל לשדה האילן עי' בדבריו ריש הפרק שם ובשדה הבעל הלא בודאי בעינן שיזרע ויעשה כל מלאכת השדה בכל הג' שנים א"כ ממילא ש"מ דה"ה בשדה האילן ולפ"ז בשני ערלה כיון דהפירות אסורין אף אם נאמר כהרמב"ם אף אכילת איסור הויא הנאה אבל האיך מצטרף הניר ועבודת האילנות בשלמא בשאר שנים אמרינן דאין אדם רואה חבירו נכנס לתוך שדהו ושותק והא דאמרינן ניר ל"ה חזקה היינו כיון שאח"כ ראה שאינו אוכל ואינו זורע השדה ל"ה חזקה אבל הכא בערלה כיון דהפירות אסורים האיך יצטרף עבודת האילן הלא הבעלים היה ניחא להו שיעמול זה בכרמו חנם כיון דהפירות של שנה אסורים בהנאה אע"כ דגם בשני ערלה ניחא להו להבעלים שיהיה הוא עובד במלאכת השדה אף בשביל הנאת זמורות ושפיר הוי חזקה דבודאי לא ניח להו למרייהו שיהיה אוכל הזמורות ויהיה בעל השדה אבל עיקר החזקה סבירא ליה להרמב"ם דהוי אכילת הפירות כמו בכל שנה וקמ"ל ר"י דמהני אף שהוא של איסור והגמ' מביא שפיר ראיה דניחא ליה לאינש לעבוד ולעמול בשדה בשביל אכילת הזמורות דאל"ה לא היה מצטרף שני ערלה לשני חזקה דחסר כל זמן עבודת השדה אשר בינתים ג' זמני בצירות שלמות בעינן אף לדידן וכ"ש לר"י דמשמיה דרב אמר ג' שנים שלמות בעינן והראיה היא להרמב"ם חזקה כמו להמפרשים דבאכילת זמורות סגי כנ"ל בזה

וראיתי בנתיבות סי' קמ"א שכתב לתרץ דשביעית כיון דהפירות הוה הפקר צ"ל דאיירי דאכל זמורות לא אוכל להבין דהלא גם ערלה כיון דאסור בהנאה הוה הפירות כמו הפקר ולא בדוקא להנך רבוותא דס"ל דאיסורי הנאה הוה הפקר כי בענין זה שאנחנו בו אין אנו צריכים לזה דפשוט דהבעלים לא איכפת להו אם יקחם זר והוא יטפל בהם לקוברם או לשורפם וא"ל בשביל קפידת המצוה א"כ מכש"כ שביעית. ועוד י"ל דהסברא היא איפכא דבשביעית מקפיד הוא דגם אם יהיה הפקר היה הוא אוכל בתורת שביעית דהלא הקפידא היא רק שלא לשמור את הפירות וזה שנכנס לשדה ושמרה שלא יקח אחר בודאי ראוי למחות טפי מבפירות ערלה וכלאים גם לבד זה משמע מפשטות דברי הרמב"ם דאכילת זמורות ל"ה חזקה כלל דא"כ לא היה שותק להשמיענו חידוש דין זה ועי' במ"מ שרצה לאמר כן בערלה ושביעית וכבר כתבו שפשטות דברי הרמב"ם לא משמע כן לכן נ"ל כמו שכתבתי רק שעוד צריך להמתיק הסבר הדברים. הלכות מלכים

יעוי' בש"א הל' מילה שהקשה על הרמב"ם שכ' דבני קטורה בזה"ז חייבין למול את בניהם ביום השמיני והוא מגמ' סנהדרין נ"ט דלא כפירש"י עיי"ש ותמה הש"א הלא קיי"ל דמיום שעלה סנחריב ובלבל את העולם גר עמוני מותר משום דכולם הוי ספקות ומעורב וכן פסק הרמב"ם בהל' איסורי ביאה א"כ גם ב"ק פטורין יעו"ש

ולכאורא הדבר פלא דהלא דייק הרמב"ם בלישניה שעכשיו נתערבו בני ישמעאל עם בני קטורה ולמה נשתנו בני ישמעאל משאר כל האומות שלא נתערבו עם בני קטורה אבל כונתו פשוטה כי שאר כל האומות לא יוכלו להתערב עם ב"ק דהו"ל נימולים ושאינם נימולים רק בני ישמעאל וב"ק שגם בני ישמעאל נימולים המה אף שלא נצטוו והמה יכולים להתערב עם ב"ק והוא ברור ופלא על הג' בעל ש"א שנשאר בקושיא ואחריו נתקשה בזה הרב מוהר"ש בת' נוב"י תנינא אה"ע סי' מ"ב עיי"ש

וראיתי בקו"א לש"א שהביא בשם רבים מקשים כנ"ל דהלא נימולים אינם מתערבים וכתב לתרץ בהא דאמרינן ביבמות צ"ח הא דאין אב לנכרי ל"ת משום דשטופי בזימה דלא ידוע כו' וע"פ דאמרינן בסוטה כ"ז דבפרוצה ביותר ל"א רוב בעילות הולכין אחרי הבעל יעוי"ש ואם