הליכות אליהו (רמב"ם) סד

ונראה בזה דהרמב"ם ס"ל דשניהם מיקרו רודפים זה את זה וכ"ה בירושלמי בפ' בן סורר אין אני יודע מי רודף את מי וא"כ הוי שניהם רודפין זא"ז ומשו"ה כשהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש אבל כשהוא עודה במעיה כיון דהאשה רודפת את הקטן העובר לא ניתן להציל בנפשה אף ביושבת על המשבר דהוה כחי לענין לחלל עליו את השבת עי' במג"א סי' של"א מ"מ הרודף אותו לא ניתן להציל בנפשו דעד כאן לא מרבינן בסנהדרין שם רק הרודף את הקטן דחייבין על הריגתו אבל כל שפטור על הריגתו י"ל דפטור גם הרודף אותו ומשו"ה יש לפטור גם הרורף את הטריפה כשם שפטורין ממיתה על הריגתו וממילא כיון דהאשה לא מיקרי רודפת מיקרי העובר רודף את האשה אבל בלא זה בודאי אין אנו רשאין להורגו כיון דביושבת על המשבר עסקינן ועי' בש"מ ערכין ז' ע"א בשם הרא"ש הלכך נראה דחשיב כספק פקוח נפשות ומותר להרגו כמתניתין דאהלות דדוחין ספק נפש מפני ודאי נפש והכי אמרינן בגוסס לר"י בן בתירא דהורגו פטור ומחללין עליו את השבת כו' הרי דגם הוא אתי עלה משום דדוחין ספק נפש מפני ודאי נפש אבל באמת דינו של הרא"ש צע"ג אם בכ"מ הורגין ספק חי ספק מת להציל אתי הודאי ומשו"ה הסביר לה הרמב"ם משום דהוי ליה דין רודף וכמ"ש למעלה ולדעתי המה דברים ברורים

ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' סנהדרין ע"ה שהקשו על רשב"א דס"ל המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו הלא הוא בעצמו יחלל את השבת עיי"ש שתי' בדוחק, ולכאורא באמת הדבר יפלא איך נאמר חלל את השבת כדי להציל את חבירו מלחלל את השבת, ולפי הנ"ל משכחת לה בהך גונא דהוא רודף את היושבת על המשבר להרוג את העובר במעיה דמטעם רודף פטור אך מי שיציל את העובר ניתן לחלל עליו את השבת כמבואר בערכין ז' ע"ב אבל אינו רשאי להרוג אותו מטעם רודף דלא ניתן להצילו בנפשו אך לרשב"א ניתן להצילו בנפשו מטעם מחלל את השבת והוא לא יחלל את השבת דהוי מציל את העובר וכן משכחת לה ברודף אחרי הטריפה גם י"ל ברודף אחר ספק עכו"ם ספק ישראל דמבואר בערכין שם וביומא פ"ד ובכתובות ט"ו דמפקחין עליו את הגל ומטעם רודף פטור ועוד צ"ל בכמה אופנים אחרים אך מחמת שהעירני אחד בדברי התוס' הנ"ל בקושיתם העירותי האמור למעלה ולעת הפנאי צ"ע

סוטה מ"ה ע"א א"ל ההוא מדרבנן לאביי שני חללים זעג"ז מהו כו' מעליון הוא מודד או דילמא מין במינו הוי טמון ומב"מ הוי צף ולא מתחתון ולא מעליון כו' ויעוי' ברמב"ם שכתב נמצאו שנים זעג"ז מודדין מן העליון כמו שהן מונחין עי' בפ"ט מהל' רוצח ועי' בהראב"ד שהשיגו ויעוי' בכ"מ שנשאר ג"כ בצ"ע דהלא בגמ' לא איפשטא דלא הוי צף ונהי דיש להוכיח דהוי טמון אבל מנ"ל דל"ה צף והערני אחד ע"ז

ואמרתי דלהרמב"ם ס"ל דנהי דלא אפשיטא האבעיא הכא אפשיטא ליה ממק"א דהנה בנזיר דף ס"ד איבעיא להו לענין שרץ צף ע"פ המים דאם שרץ בכלי וכלי צף ע"פ המים דהוי כמונח כו' שרץ ע"ג שרץ כו' ואת"ל שרץ ע"ג שרץ כיון דמספקא ומנחא בכלי דמיא כו' ויעוי' ברמב"ם הל' אה"ט פי"ד הל' ד' שכתב שרץ שהיה צף בכלי וכלי ע"פ המים הוי כמונח ע"ג הארץ כו' היה שרץ ע"ג שרץ צפה ע"פ המים ה"ז כטומאה עבה כו' ועי' בכ"מ שכתבו דהרמב"ם היתה לו נוסחא אחרת באת"ל דלנוסחא דידן דאפשיטא לחומרא דל"ה צף ולהרמב"ם היה לו גירסא דאפשטא לקולא דהוי צף וכיון דהכא אמרינן דהוי כטומאה סמיכתא וכמו דצף ע"פ המים דמי ממילא גם שני חללים זה עג"ז אמרינן דגם העליון הוי כמונח על הארץ והא דבירושלמי רוצה לאמר דהוי טמון וצף ואמרי משמיה דרבי כי ימצא חלל ולא כי ימצאו י"ל דלרבי אפי' אם נמצאו זה בצד זה אין מודדין והרמב"ם פסק כמ"ד דאם נמצאו הרבה חללים מודדין מכל אחד (והא דפשיטא ליה להרמב"ם דהוי טמון ג"כ יש להאריך בזה) ויעוי' בחולין פ' שילוח הקן מצא קן בראשו של אדם כו' ואדמה על ראשו יעוי"ש והא דאין מודדין לתחתון אמרתי עוד טעם אחר להרמב"ם דלא משום טמון הוא וכתבתי במק"א

חולין י"א ר"ש בריה דר"א אמר אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלימה תהוי וליחוש דילמא טריפה אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא רש"י ד"ה שלימה תהוי אפי' לאחר עריפה עולמית אלמא לא מצינו למתבר גרמי ולמבדק כו' ולכאורא מפורש בגמ' איסור לנתח העגלה ומצותה שתקבר שלמה והרמב"ם השמיט זה והוא פלא. וכל נו"כ לא העירו כלל בזה

והנראה לאמר בזה דהנה כבר הקשו המפרשים מה ראיה מייתי מעולה דאזלינן בתר רובא וכן משארי קרבנות דלמא משום דליכא תקנתא יביא מספק ותירצו דראית הגמ' הוא מהא דרשאי להקריב העולה ע"ג המזבח וכן האליה והיתר אכילת הפסח והקרבת אמוריו דאסור להקריב טריפה אע"כ דאזלינן בתר רובא וכן הא דהביא מפרה אדומה אף דנעשתה בחוץ מ"מ יש הוכחה מהא דמטהרת טמאים כמש"כ התוס' דיש הוכחה מזה דרובא עדיף מחזקה אבל מעגלה ערופה קשה מאי ראיה מכאן דלמא לא אזלינן בתר רובא ומספק יביא עגלה כיון דליכא תקנתא. לזאת נראה לפרש דאין כונת הגמרא דאיסור יש בדבר לנתח העגלה ולמתבר בה גרמי רק מדכתיב ורחצו ידיהם על העגלה הערופה מדקרי לה רחמנא עגלה הערופה. משמע דהיא עוד כמו שהיתה מ"מ גומרים מצותה וענו ואמרו כו' ורוח הקודש מבשרתן ונכפר להם הדם ולמה לא יהיו מחויבים לחתכה מקודם ולבדקה אם היא טריפה כיון דאין איסור בדבר ואין מצותה דוקא לקברה כך אע"כ דאזלינן בתר רובא ומשו"ה השמיט הרמב"ם ולא הביא כלל כשהיא שלמה תהוי דאין כאן לא איסור ולא מצוה רק הוכחה מלישנא דקרא דאין חייב לחתכה וכמו שכ' למעלה שיטת הרמב"ם גם גבי ולא נתחיה לנתחים

ובדרך הזה נוכל לאמר ליישב הקושיא המפורסמת על הרמב"ם פ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה י"ח שכ' היה השעיר המשתלח טריפה פסול שנ' יעמד חי והקשו עליו וכי כעורה לו דרשא המפורשת חולין י"א אתיא משעיר המשתלח כו' ורחמנא אמר שיהיו שניהם שוים כו' וכ"ת מאי נפקא ליה מיניה והא אמרינן אין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם והנה כתבו לתרץ דהרמב"ם בחר בקרא דיעמד חי לפוסלו אם נעשה טריפה אחר שקבעו הגורל וא"ל דראב"י אזיל לטעמיה דס"ל טריפה חיה דהרי מוכח בע"ז ו' דאפי' מ"ד טריפה חיה ממעט טריפה מכל החי ועי' לקמן ק"מ בתוס' דתירצו לחלק בין חי לחיות דמחי ממעסינא טריפה לכו"ע ועי"ל דהתם לאו ממשמעותא נפקא דאיצטריך למעט שחיין ראשי אברים שלה. לזאת נראה לאמר דהגמ' לא מצי לאמר מקרא דיעמד חי דאף אם שעיר המשתלח פוסל בו טריפה מ"מ אין ראיה דאזלינן בתר רובא דלעולם נוכל לאמר דלא אזלינן בתר רובא רק דמספיקא צריך להביאו דאין עבירה בדבר אף אם הוא פסול כיון דאין בזה עבירה לזה מביא קרא דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם ויהיה מדויק