הליכות אליהו (רמב"ם) סב

ופסקה הרמב"ם ויעוי' בהה"מ שנתקשה בזה אבל לפי הנ"ל א"ש דהרי בפגם איכא חסרון ממון שהיא עומדת להנשא וקולא היא ששמין אותה כשפחה ושפיר הוה ממון ולא קנס, וגם מרווחנא בזה ליישב מה דלכאורא תמוה להרמב"ם למה גבי אנסת ופתית כו' פ' שה"פ פליג ר"ש וגבי חבלת בי לא פליג (ואף די"ל משום דהכא גם היזק והצער לא קייץ אבל מ"מ יקשה למאן דלא ס"ל טעמא דקייץ) וכן הרמב"ם סתם ולא פירש גבי חבלת בי כו' בהל' שבועות פ"ט דהוא מטעם שבת וריפוי, ולפי הנ"ל א"ש דחבלת בי יש לפרש גם חסרון המבטלו ממלאכתו ויעוי' ספ"א מהל' טוען אתה חבלת בי להד"מ ה"ז נשבע היסת שאע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם שבת וריפוי ובושת כו' והנה הא שכ' דכאן הוה קנס הנזק ואף דאיירי בסתם חבלה י"ל דע"כ איירי בחבלה שאינו ניכר כעת מדקאמר להד"מ והיה לו לאמר לו חבלתי בך כמו שהוא הלשון במשנה פ' שה"פ וברמב"ם פ"ח מהל' שבועות רק דהכא איירי באינו ניכר ואין כאן נזק

אבל מ"ש הרמב"ם גבי בושת שמשביעין אותו צ"ע טובא כיון דלא הודה הרי אין כאן בושת למה משביעין אותו ע"ז שאילו יודה יביישו ויתחייב לו ממון אתמהה, מיהו היה מקום לאמר דאגב גררא דשבת וריפוי נקטיה כיון דאין נ"מ מזה לדינא דהלא מחויב שבועה בעד השבת והריפוי אבל הלא יפלא מה שסיים הרמב"ם א"ל ביישתני להד"מ אם היה במקום שגובין בו הקנסות ה"ז נשבע היסת שאילו הודה היה משלם הבושת למה ישביעהו ע"ז לא יודה ולא יביישו כנ"ל, ונ"ל דהכא מיירי אחר שתיקנו חכמים ממון קצוב לכמה מיני בושת כמו התוקע כו' סטרו כו' פגם באזנו כו' ר"פ החובל כמו לפנדא דמרא כו' דר"פ המניח ויעוי' באחרונים דמודה בקנס ל"ש באלו הקנסות שהמה מדרבנן משו"ה חייב שבועת היסת שאילו הודה היה משלם

ובזה באים על מכונם ומיושבים דברי הרמב"ם שכ' אם היה במקום שגובין בו הקנסות דהיינו כמ"ש בפ"ה מהל' סנהדרין וכן הקנסות שקנסו חכמים כמו בתוקע לחבירו ובסוטר כו' אין גובין אותו דייני חו"ל אבל באתה חבלת בי דעיקר משום שבת וריפוי נקטיה לא התנה במקום שדנין כי שבח וריפוי דנין בכ"מ כמ"ש בהל' סנהדרין שם ובושת אגב גררא נקטי' כנ"ל אבל עוד קשה במש"כ הרמב"ם בהל' נערה בתולה פ"ב הל' י"ב בת שאמרה לאיש אנסת או פתית אותי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ה"ז נשבע היסת שאילו הודה היה משלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו והמה סותרים דבריו בה' חובל ומזיק הנ"ל הלא כתב שם בפירוש דצער הוה קנס ואינו משלם ע"פ עצמו וגם על בושת יפלא כנ"ל דלפי שיטת הרמב"ם הבושת הוא בעת ההודאה

ואף כי היה מקום לאמר דבכה"ג דאיכא פגם ובושת שיודע להנושא אותה אף בלא הודאתו אבל מ"מ הלא נראה מדברי הרמב"ם דאילו לא היינו מחייבין אותו על מה שמביישו בעת ההודאה לא היינו מחייבין אותו על פי עצמו. אשר ע"כ נ"ל שיטת הרמב"ם דאונס ומפתה שאני מכל חובל בחבירו דהלא נהנה מחבירו ואף כי אין השכר קצוב מ"מ כיון דחייבה התורה אותו בושת ופגם וצער זהו שכרו ואף שהבושת והצער לא מחסר ממון מ"מ כיון שמחסרה מקצת חייב לשלם הכל כמו בדר בחצר חבירו שלא מדעתו ויעוי' בתוס' ב"ק כ' ובכתובות ל' ע"ב ושפיר כתב הרמב"ם דכל השלשה דברים הוי ממון ולא קנס לבד מקנס הקצוב בתורה כיון דשוה בכל אדם הוה קנס ומודה פטור כנ"ל והא דאמרינן בכתובות ע' הנאת שכיבה חמשים כו' היינו רק למעוטי שאינו כלול בזה הבושת והפגם אבל לא פסקה עליו שאין כאן הנאה יותר מזה

והיה מיושב בזה לשון הרמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין הל' י"ד שכתב ולא כל המשלם ע"פ עצמו גובין ממנו דייני חו"ל הרי הפגם והבושת והכופר משלם אדם ע"פ עצמו כגון שאמר פתיתי בתו של פלוני והמית שורי את פלוני ואין גובין אותו דייני חו"ל דעל בושת למה נקט דוקא כגון פתיתי כו' אבל לפי הנ"ל ניחא דלא משכחת לה בושת שמשלם ע"פ עצמו רק בכה"ג. ויעוי' בש"ך סי' שפ"ח לענין קנסא דרבנן אם אמרינן מודה בקנס פטור ונ"ל להביא ראיה לדעת הש"ך ודלא כרש"ל מהא דאמרינן בגמ' קט"ז ע"ב א"ל דינא או קנסא כו' מאי נ"מ כו' והלא יהיה נ"מ אם מודה פטור וכן מוכרח מכל הנך פוסקים דס"ל דד"ג הוי קנסא ומ"מ מודה חייב

ולכאורא היה מקום ליישב דברי הרי"ף פ' החובל שכתב איכא מ"ד האי דחייביה ר"ג להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא וכד מעיינת בגמ' לא משכחת להאי סברא דאס"ד קנסא הוא דקניס (ר"ג כנ"ל) ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא אמאי קא גמר מינה לרב להא דתנן נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצן פטור דשמעינן מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה, והוא תמוה דהלא הא דלא ילפינן קנסא מקנסא הוא פלוגתת רב ושמואל פ' הנזקין דלרב דאמר מנסך ממש ס"ל דגמרינן קנסא מקנסא והנך רבוותא דס"ל דקנסא הוא ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא ס"ל כשמואל ומאי קושיא מרב דגמר מינה לדינא אחרינא וראיתי במל"מ פ"ו מהל' חובל שנשאר בצ"ע

ולפי הנ"ל היה מקום לאמר דס"ל להרי"ף דנטיפותי קצצת מיירי בלא עדים כדמשמע הלשון דאילו בעדים היה למיתני ההורג שורו של חבירו והקוצץ נטיעותיו והוא אומר אתה אמרת כו' אלא לאו שלא בעדים מיירי (ויסבור הרי"ף דבשור שאינו עומד להריגה אף בלא עדים א"נ לאמר אתה אמרת דהוי מיגו במקום עדים) וראית הרי"ף הוא דאס"ד קנסא האיך מפרש רב להא דנטיעותי קצצת משום האי קנסא הא הו"ל מודה בקנס, אבל באמת אין מורין כן לשון הרי"ף לכן י"ל דהנך איכא מ"ד ס"ל דקנסא היא דקנסיה ר"ג להאי גברא הוראת שעה ומשו"ה לא ילפינן מינה לדינא אחרינא אף בבא אחר וכיסה ושפיר הקשה הרי"ף גם לרב

ולפ"ז י"ל דגם הרי"ף ס"ל לדינא דגמרינן קנסא מקנסא וכמו דס"ל להרמב"ם פ"ו מהל' חובל הנ"ל ודלא כהמל"מ שנתקשה בזה שפסק הרמב"ם דלא כהרי"ף ושינה את דרכו בקודש בכ"מ לפסוק כהרי"ף וגם מ"ש השיבת ציון בתשובה סי' ק"ט להכריח מדעת הרמב"ם דס"ל מודה בקנס דרבנן פטור המעיין יראה דלא אמר כלום דמ"ש דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כיון דבעינן עד שיתכון העושה לא משכחת לה רק במודה, ובזה מצאו מקום ליישב דברי הרמב"ם שהמה נגד הגמ' יעוי"ש שהאריך בזה לפי מ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' חובל הדברים הנ"ל אינם ראויים להאמר דאפילו אם יש עדים על רגלים לדבר כגון שנכנס שלם ויצא חבול מהני הודאתו לחייב קנס כמו שמבואר ברמב"ם שם בפירוש שכתב על האי בבא דאם יש עדים שחבל חייב בה' דברים שהרי יש עדים שנכנס שלם ואם אין עדים והודה אינו משלם נזק וצער כנ"ל הרי מפורש דבכה"ג לא מיקרי מודה בקנס (ויעוי' בסוגיא ס"פ המניח ומ"ש הרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה ובאחרונים ובאמת הדברים מפורשים ברמב"ם כנ"ל) וממילא בטלו דברי השיבת ציון שם

ולבד זה אין לדבריו קיום כלל דשיטת הרמב"ם דלא בעינן כלל שיהיה לו הנאה מהמלאכה רק אם הוא עושה מלאכה בכונה פוסל את המים ואת הפרה ואין