הליכות אליהו (רמב"ם) נו

אין סברא כלל לאמר דלמ"ד דל"מ חזרה ורוב הולד לא יתירנו שחיטת הבהמה דיהיה מהני השחיטה להתיר מיעוט הולד ועי' ברמב"ם לענין שליא שיצתה מקצתה דס"ל להרמב"ם דאם הולד ניתר בשחיטת אמו גם השליא ניתרת ואם הולד כבר יצא ואינו ניתר בשחיטת בהמה השליא אסורה כן י"ל לענין מיעוט הולד אף דל"ה כילוד מ"מ אין סברא להתיר מיעוט הולד ול"ד לחתך ראשון ראשון דאיבעיא ליה להגמ' דהתם כיון דחתך י"ל דמיעוט הנשאר נידון בפ"ע אבל כשכל הולד שלם אין סברא לאמר דיהיה ניתר המיעוט בשחיטת אמו והרוב יהיה אסור ומכש"כ דאם הוא חי אין סברא לאמר כך ולפ"ז יהי' ס"ל להרמב"ם לדינא דל"א כיון דהדר הדר ויעוי' בשו"ע דהביאו בפשיטות לדינא הך דאי הדור הדור דאינהו קאי בשיטת הרי"ף ופסקו כפשיטות הגמ' אבל בדעת הרמב"ם צ"ע

והא דהשמיט הרמב"ם בעיא שני' הוציא ידו וחתכה כו' עד שהשלים לרובו דלכאורא הבעיא זאת בודאי יש להסתפק גם למ"ד אין לידה לגי' הכ"מ אליבא דהרמב"ם ועי' לקמן ע' ע"ב בפלוגתת ר"ה ורבה לענין קדושת בכור בחותך ומניח ועי' למעלה מה שהארכתי בזה בדעת הרמב"ם הל' בכורות גם לשיטת רש"י האיבעיא זאת לכו"ע, וי"ל דהנה התוס' הקשו ממשנה מפורשת בנדה פ' המפלת דיצא מחותך משיצא רובו הו"ל כילוד ותירצו דאכתי י"ל דאף דהוי לידה לטמאות האשה מ"מ לא הוי לידה למיעוט הנשאר וצ"ע דבריהם הלא ר"פ בהמה המקשה רמי יצא ראשו דבהמה אם הוי לידה לבכורה לנחלה ובר"פ יש בכור קמדמי לידת הבכור לענין פיטור להא דתנן גבי לידה דתנן בנדה יצא כדרכו משיצא רוב ראשו וקאמר הגמ' בהמה מאשה לא יליף הרי דמדמי הגמ' הא דטמאה לידה לענין דאף מה שנשאר הוה כילוד

לזאת נראה לישב דהאיבעיא זו אינה אלא לרבה דס"ל לקמן ע' ע"ב דמחתך ל"ה לידה למפרע ועי' ברש"י ותוס' שם ועי' בתוס' שם דהקשו ג"כ מהא דיצא מחותך משיצא רובו עיי"ש וי"ל דלכאורא הו"ל להתוס' לתרץ כמו דאמרינן בגמ' דבהמה מאדם לא ילפא אך דז"א אלא לגבי הראש דשאני אדם דיש לו פרצוף אבל לענין רובו ככולו ל"ש זאת, לזאת י"ל דביצא מחותך י"ל דשאני אדם דרבי רחמנא אשה כי תזריע וילדה זכר אף לא ילדה אלא כעין שמזריעה עי' בנדה כ"ז ודף מ' ועי' בתוס' שם דאף דל"א אלא לר"ש מ"מ גם רבנן מודו בדרשה זאת ותרתי ש"מ עיי"ש הרי דגלי רחמנא גבי טומאת לידה דהוי לידה אף בנימוח הולד ואף דביצא כולו גם בבהמה פוטר מבכורה לא נשמע זאת אלא מפטר שגר כמו דאי' בבכורות ג' אבל לא שמענו דהוי לידה ושפיר י"ל דביצא מחותך ל"ה לידה

וי"ל דהרמב"ם כנ"ל ס"ל לרבה דאף לאחר יציאת הרוב ל"ה לידה ושפיר בעי לה הגמ' אבל לפי מה דפסק הרמב"ם כר"ה דאף בהוצא אבר וחתכו משיצא הרוב קדוש למפרע והוי לידה ממילא גם מיעוט הנשאר הוי כילוד דכלל זה הוא בכ"מ דהוי לידה דאמרינן רובו ככולו. עוד היה מקום לאמר דע"כ איירי כאן בשיצא דרך מרגלותיו דהלא ביצירת הראש בודאי פוטר וא"כ אין כאן פרסות בהמיעוט הנשאר והרמב"ם לטעמיה דס"ל דלא כהתוס' דסגי במין פרסה רק דבעינן פרסות ממש עי' בב"י יו"ד סי' י"ד. ולפ"ז במיעוט הנשאר אם ליכא פרסות בודאי אסור ולא הותר בשחיטת אמו עי' באחרונים סי' י"ד דנסתפקו לענין אם נחתך הולד במעיה אם הוי לידה כיציאת רוב חתיכות או דאנו דנין על כל חתיכה בפ"ע

ולכאורא יש להביא ראיה משליא לדעת הרמב"ם אך יש לחלק וראיתי בפלתי שהעיר בזה ודחה דברי הפרי תואר מהא דשליא ולכאורא אין ראיה כלל מהא דשליא דהרי קיי"ל כרבנן דאמרינן נימוק הולד משיצא ועי' בתוס' נדה דף י"ח ובזה י"ל גם הא דלא הביא ראיה מהא דשליא דאף בנחתך הוי לידה ביציאת הראש או הרוב ועי' ברש"א ויש להאריך בזה לעת הפנאי. הלכות גניבה

שבת צ"א מתיב רב ביבי כו' היה מגרר ויוצא כו' אי דאפקיה דרך פיו כו' הרמב"ם פ"ג מהל' גניבה הביא הך דהיה מגרר ויוצא והשמיט כל הנך תירוצים והוא פוסק כר"י דאגד כלי שמיה אגד. ונ"ל לתרץ בפשיטות דהנה באמת צריך להבין הלא בכתובות פריך הגמ' דאיסור שבת קדים והוצרך הגמ' לשנויי או דמשיכה מהני בר"ה לענין גניבה או שצירף ידו למטה משלשה והנה הרמב"ם לא הביא גם הנך תירוצי דהגמ' בכתובות וכפה"נ לא ס"ל גם תי' (ועי"ש ע"ז בדף כ"ח ע"ב) דרבינא לענין משיכה ברה"ר

ונראה דלשיטת הרמב"ם דס"ל דבעיא שיהיה גם האבידת הכיס בעת דקלב"מ בזה לשון הרמב"ם דחיוב והגניבה וההיזק באים כאחת והטעם הוא משום דאם לא הוזק א"כ בא החיוב אח"כ בעת שהיה ברשותו כיון דקיי"ל כ"ז שהוא בעין ל"ש קל"מ א"כ כ"ז שהוא בעין נתחייב באחריות החפץ והדברים ארוכים וכיון דעד ההיזק לא נתחייב ל"ש קושית הגמ' דכתובות וי"ל דאיירי בפשיטות ברה"ר דל"ק משיכה וגם החיוב דשבת לא נגמר עד ההנחה וזה היה בעת ההיזק וממילא ל"ק קושית הגמרא הכא בשבת כיון דאיירי ברה"ר דל"ק משיכה ומשו"ה השמיט הרמב"ם הנך תי' דכתובות ושבת

וצ"ע דברי הסמ"ע שכתב בסי' שנ"א על דברי השו"ע שהם כדברי הרמב"ם ועיי"ש שצ"ל דאיירי בצירף ידו יעויי"ש ולפי הנ"ל אינו מוכרח גם לשון הרמב"ם לא משמע כן דא"כ הלא נתחייב משום שבת מקמי ההיזק והא דפריך הגמ' בכתובות ובשבת היינו לפי מה דמשמע מפשטות הברייתא דפטור אף אם לא נאבד הכיס והיינו כרב בסנהדרין ע"ז כרב דאמר בדמים קנינהו ושפיר תלוי אם בשעת קניית הגניבה בא חיוב שבת אבל לפי מאי דקיי"ל דלא כרב וצריך הרמב"ם לאמר דחיוב התשלומין וההיזק באים כאחד וממילא לא צריך לשינויי הגמ' והדברים ברורים אך צריך לעיין באחרונים מה שדברו בזה

ויעויין בסנהדרין ע"ב דמקשה הגמ' מהך דהגונב כיס לרבא דפליג על רב ומסיק והלכתא דשדינהו בנהרא ויעוי' פירש"י וי"ל דהרמב"ם מפרש דהך והלכתא לאו לתרוצי הברייתא רק שהוא מסקנת הגמ' דלא כפשטות הברייתא והגמ' דשבת וכתובות אזלא לפי הנראה מפשטות הברייתא ודע דהה"מ בפ"ג מהל' גניבה ס"ל בדעת הרמב"ם דפטור אף אם נאבד לאח"ז שלא כדעת הרמב"ן והרי"ף

אך לענ"ד נראה מלשון הרמב"ם שלא כדברי הרה"מ הנ"ל ובמ"ש למעלה דלפי מה דקיי"ל דלא כרב א"כ היה לו להתחייב באחריות החפץ יש לאמר בדעת הנך פוסקים דס"ל דפטור דהנה מטעם גנב אין לחייבו כיון דבשעת הגניבה לא נתחייב ואח"כ הוי כמו גונב מבית הגנב דלאו שם גנב עליו משום דוגונב מבית האיש כתיב כדאי' ב"ק ס"ט לראשון לא מ"ט לפי שאינה ברשותו וגם כתבתי במק"א להוכיח דגם שומר ל"ה אם לקח לרשותו דבר הנגנב והדברים ארוכים כי תליא ברבוותא