הליכות אליהו (רמב"ם) נד

ולחברו ולהכניסו בלולאות עדיין הוא טהור והנפרד אינו מחובר ואח"כ דין המשנה אם נטלו השנצות ונשאר כפוף ויש לו קיבול טמא ואם נפשט טהור ומשנה א' מיירי שאם ניטלו הלולאות הוא נפשט וזהו ברור בפי' המשנה

ולפ"ז לא נזכר כלל דין שההדיוט יכול להחזירו אם הוא נפרד לגמרי דהנפרד לא יצדק להיות מחובר בשביל שהדיוט יכול להחזירו ובזה פליגי אביי ורבא שבת נ"ח ואנן קיי"ל כרבא ואביי אתותב ולפ"ז שפיר עולין דברי הרמב"ם גבי חצוצרות ודבריו המה לפי פירושו משנה מפורשת כלים י"א קרן עגולה טמאה פשוטה טהורה והיינו פשוטה כיון שאין צריך אומן לפורקה לא הויא חיבור כלל ולא הוה כלי בהיותה מחוברת וקושית הראב"ד לק"מ לפי פירוש הר"ש דבסנדל עמקי לא הוזכר כלל דבשביל שההדיוט יכול להחזירה הוי חבור בנפרד דהתם איירי כשהלולאוה מחוברין בכיס אבל אם אינם מחוברין כתב הרמב"ם בהדיא דטהורין וגבי זוג ופנבל הלא כשהם מחוברין הוי חבור ודבוק כגוש אחד ואף אם הדיוט יכול לדבק לא גרע משום זה וכמו דאר"י והלא כל הכלים מטמאין ומטהרין שלא באומן

והתוספתא שהביא הראב"ד מפרש לה הרמב"ם כמו המשנה שהביא בהל' ט"ז היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקב שלה ר"ט מטמא וחכמים מטהרין ובשעת חבורן הכל טמא וזהו גם כונת התוספתא נתפרקה העליון טמאה והתחתון טהורה והיינו בחצוצרות של מתכת ובקרן עגולה דבשעת חבורה כולה טמאה וכשננתפרקה המצופית דהיינו העליון טמא והתחתון טהור והדברים פשוטים והתימה שלא העירו בזה מפרשי המשנה והרמב"ם ועי' תוספתא ב"ב פ"א הספסלין שבפונדקאות אע"פ שנקובין ומכניסין בהם הרגלים כו' הספסלין של מלמדי כו' קבען במסמר טמאין והביאה הרמב"ם ספ"ה מכלים והיינו ג"כ משום שההדיוט יכול להכניסן ולהוציאן ול"ה חיבור ועי' פ"כ דכלים מקל שעשאו בית יד לקורדם חבור לטומאה כו' וצ"ל דבית יד שאני ועוד צריך לברר הדברים

פי"ד הלכה ו' ספוג שבלע משקין טמאין אף על פי שהוא נגוב מבחוץ אם נפל לאויר כ"ח טמאה מפני שסוף משקה לצאת ובהשגת הראב"ד יש כאן שבוש וכן שנינו בתוספתא פתילה כו' אבל ספוג בין כך ובין כך טמא מפני שהוא עשוי למיכנס כו' אלמא שאני ספוג שארי בולעים מפני שהוא כלי שמצניעין בו משקין כו'

נראה פשוט דהרמב"ם והראב"ד אזלי לטעמייהו בפ"כ מהל' טומאת מת שהרמב"ם ס"ל דאין בלוע טהור רק בלוע בבעלי חיים אבל בלוע בכלים ובעץ ובאבן טמאים ומטפאים כפשטא דמתניתין פ"ח ופ"ט דכלים והראב"ד השיג עליו ודעתו דבלוע בכלים אם אינם נראים הוי כבלוע בבע"ח וגם כאן השיג על הרמב"ם שכ' טעמא דספוג מפני שסופה לצאת וע"ז השיג מהתוספתא שטעמא דספוג הוא מפני שהוא כאילו כנוס בכלים ואע"פ שגם במשנה היא כלשון הרמב"ם מפני שסוף משקה לצאת ס"ל להראב"ד דהתוספתא הוא פירוש להמשנה דלא רק מפני שסופה לצאת רק מפני דמכניסים בה לכתחילה ע"מ להוציא ועי' בהראב"ד פ"כ מהל' ט"מ שהקשה על הרמב"ם מהא דספוג על פי' הרמב"ם מלמד שבלע דרבן וכוש שבלע צינורא ולבנה שבלעה טבעת דאף לפירוש הרמב"ם הטעם מפני שסוף משקה לצאת אבל באמת דמת הרמב"ם לחלק בין בליעת משקין היינו דבר לח ובין בליעת דבר גוש ויעוי' פ"ג ובפרוש הר"מ שם ועי' בכ"מ שכ' שלא ידע כונת הראב"ד אבל לפי מ"ש דבריו פשוטים

פכ"ג הלכה ז' הבגד שארג בו שלשה על שלשה נטמא מדרס חזר והשלים עליו כו' נטל חוט אחד מתחלתו וחזר והשלים עליו את הבגד טמא מגע מדרס ועי' בהל' ט' שכתב שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואח"כ נחלק טהור מן המדרס ואין בקרעים אלו טומאה כלל כו' והיינו כר' יוסי דפליג על ר"מ ואמר וכי באיזה מדרס נגע זה ועי' בר"ש ורע"ב שכתבו על מתניתין דארג שלשה כו' ניתק חוט אחד וחזר והשלים כו' דאתיא כר"מ דלר"י כיון שנתמעט ל"ש לאמר דבשעת פרישתו נגע כיון דנתמעט אין בו טומאת מדרס וכבר תמהו בזה התוס' יו"ט ומה שתירץ בזה כבר כתב המל"מ שאין דבריו מובנים ועי' בתו"ח. ואפ"ל ע"פ מה דאי' במשנה ספכ"ז שלשה על שלשה שנקרע אם בשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא (עי' ברמב"ם פכ"ב הל' כ"ד) שלש על שלש שנמהה ממנו חוט אחד או שהיה שני חוטים מתאימים כו' טהור הרי דבשלשה על שלשה אם נפרד חוט אחד מן הארוג ונתרחק קצת עכ"ז עוד הוא מטמא משום שלשה על שלשה כיון דראוי עוד לתשמישו משא"כ בשלש על שלש דבשיעור תליא לזאת אם היה בו שני חוטין מתאימין נתמעט שיעורו

ולפ"ז י"ל דגבי ניתק חוט אחד קודם שמנתק החוט ידוע שמתחילה יתפרד קצת מן הארוג והלא טעמא דר' יוסי דקאמר וכי באיזה מדרס נגע זה הוי דס"ל בית הסתרים אינו מטמא ולפ"ז אם יצויר דיהיה לו עוד דין שלשה על שלשה ולא יהיה בה"ס מודה לר"מ ומשו"ה בניתק חוט אחד דמתחלה יתפרד ול"ה בה"ס ועוד דין שלשה על שלשה עליו טמא אף לר' יוסי ויעוי' בתוי"ט אפשר לכון זאת בדבריו אבל הוא דוחק

נ"ל לאמר בכונת הרמב"ם דהנה בדין שלש על שלש שיטת הרמב"ם דצריך מחשבה ויחוד עי' פכ"ב ולפי גרסתו הוא גמ' מפורשת בזבחים צ"ד פחות משלשה על שלשה צריך יחוד ע"ש אך באורג בגד כיון שארג בו שלש על שלש משמע מדבריו דמקבל טומאה וא"צ מחשבה ויחוד שכן משמע מלשונו כאן פכ"ג בגד שארג בו שלש אצבעות ונטמא בט"מ ולא נאמר מחשבה ויחוד רק במטלניות שפחותים משלשה על שלשה עי"ל דגם בבגד גדול שלש על שלש חשיב ולא בעיא יחוד וסמך לזה בזבחים צ"ה דקאמר הגמ' גבי מעיל מכניסו פחות משלש על שלש והא תנן העבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש אגב אביהן חשיב ואף די"ל דאין זה רק לענין חשיבות בגד לענין כניסה לעזרה מ"מ י"ל דלהרמב"ם גם לענין יחוד חשיבי ולא בעיא יחוד

ולפ"ז יפרש הרמב"ם דברי הגמ' חולין ע"ב ל"ש בשלשה על שלשה אבל בבגד כו' לא יפרש כפי' רש"י משום דנשאר שלשה על שלשה לבד הקרע והוא יפרש דהחילוק הוא דבשלשה על שלשה ג"כ כיון שהתחיל להבדיל עוד הוא מחובר עם השלשה ועוד הוא טמא מדרס ואין כאן בית הסתרים ושפיר היה נטמא השלש על שלש בטומאת מדרס אבל לא יטמא משום דשלש על שלש לא מקבל טומאה בלא יחוד משו"ה בשלשה על שלשה שנחלק אינו טמא מגע מדרס אבל בבא מבגד גדול דאגב אבוהן חשיבי שפיר נטמא

ואפשר לכון זאת בדברי הכ"מ שכתב דרבינו מפרש דלא כפי' רש"י אשר אינו מובן כונתו וכמ"ש המל"מ ומשו"ה גם בבגד שארג בו שלשה על שלשה וניתק חוט אחד מתחילתו דטמא משום דא"צ יחוד כנ"ל. ויש להעיר עוד בהא דסדין שעשאו וילון שכ' הרמב"ם דטהור