הליכות אליהו (רמב"ם) נג

מפסלא ואף למסקנת הגמ' רק בסימן אחד כיון דעשה מעשה חטאת העוף למטה אבל היכא דמלק מיעוט סימנין למטה כשרה למ"ד אין שחיטה אלא לבסוף ואמאי הלא הלא בגמר מליקה גם תחילת המליקה נעשתה מליקה גמורה ופסול אף לדידיה וכן "אם שחט" מיעוט סימנין בחוץ דמשמע בגמ' בהדיא דכשר לדידיה וכן משמע להדיא ברמב"ם בהל' פסה"מ שהובא למעלה ולפי הנ"ל תמוה דאף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף בעת גמר השחיטה שם שחיטה גם על תחילתה והיה להיות פסול בחוץ וכן יש להתעורר מב"ק ע"ב לענין טביחה ומכירה יעו"ש

לזאת נראה לפרש בפלוגתת רבי ור"ח בדף ל"ו דאין פי' מחלוקתם כמו המחלוקת למעלה אם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף דלמ"ד לעיל אינה לשחיטה אלא בסוף לא הוי שם שחיטה על תחילתה אף לאחר גמר שחיטה רק המחלוקת בכאן למ"ד ישנה לשחיטה אלא לבסוף דרבי ס"ל דישנה לשחיטה מתחילה היינו כיון דמתחיל לשחוט שם שחיטה עלה וכ"ז דלא נתקלקלה בשחיטה שם שחיטה גם על תחלתה משו"ה מכשיר הדם אף בנתקנח קודם גמר שחיטה ור"ח ס"ל דאף אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ לא הוי שם שחיטה על תחילתה עד שתגמר השחיטה בהכשר אז גם תחילתה שם שחיטה עלה ומשו"ה בלא נתקנח הוי דם דם שחיטה ובנתקנח לא מכשיר

ולפ"ז א"ש למעלה דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ל"ה תחילתה שחיטה כלל ואף אם נעשה בחוץ בקדשים כשר וכן בשלא לשמו ומיושב דברי הרמב"ם דאף דפסק דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף פסיק שפיר דתולין בנתקנח דכל הספק הוא למ"ד דישנה גם מתחילה כנ"ל. ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפ"א מהל' פה"מ הל' י"ח שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים כו' שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולכאורא קשה דשינה לשון הגמ' חולין כ"ט הנ"ל דקאמר התם כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ כו' למ"ד ישנה לשחיטה כו' מחייב ועי' רש"י ותוס' דחייב משום שחוטי חוץ והרמב"ם שינה וכתב לפסול ולפי הנ"ל יש לומר דהגמ' קאי הכא בשיטת רבי דס"ל דהפי' ישנה לשחיטה כו' היינו דתחלת השחיטה שם שחיטה עלה וקאי חיוב שחוטי חוץ על סימן ומיעוט ראשון רק דלא מחייב עלה עד שיגמור השחיטה בחוץ או בפנים אבל לר"ח דס"ל דהפי' ישנה לשחיטה מתחילה כו' אין שם שחיטה על מיעוט ראשון עד שיגמור אז חל עלה שם שחיטה לדידיה ליכא לחיובי על מיעוט הראשון כיון דבעת שעשה מיעוט הראשון אין חל חיוב עליו (ועי' בתוס' שבת ד' ובשבועות ד') ומשו"ה הרמב"ם דפסק כר"ח לא כתב הך דשחט מיעוט סימנין בחוץ רק לפסול

ועי' ברמב"ם הל' שחיטה פ"ד שכתב בהל' י"ג התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר ישראל כו' ה"ז פסולה ישנה לשחיטה מתחילה עד סוף ולכאורא תמוהים דבריו שהרי מבואר בגמ' דזה לכו"ע פסול משום דנעשה מעשה טריפה ביד א"י, וי"ל דהרמב"ם לטעמיה שכתב הטעם באיסור שחיטת עכו"ם משום ואכלת מזבחו כו' אבל כ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי דעשאהו נבילה גמורה ולא רק משום תקרובת עכו"ם לבד כמ"ש בהל' י"ב וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' עכו"ם (ועי' בש"ך סי' ב' משמע שהיה הגי' כאן כותי ועי' בת"ש) שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה הרי דמדרבנן לבד תקרובת ע"ז הוי נבילה

ולפ"ז י"ל דלענין איסור דאורייתא משום תקרובת ע"ז דבעינן ואכלת מזבחו דהיינו זביחת ע"ז ולפ"ז אפי' אם עשה בה מעשה טריפה עדיין אינו מיקרי זביחה אבל לענין איסור דרבנן כיון דעושה נבילה כיון דעשה בה מעשה טריפה אסירא אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולפ"ז שפיר קאמר רבא דאפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ אסירא משום דעשה בה מעשה טריפה ביד עכו"ם אבל הרמב"ם לענין דינא רוצה לאמר דהוה בה איסורא מדאורייתא משום ואכלת מזבחו הוכרח לכתוב הטעם משום דישנה לשחיטה מתחילה כו' וקרינן ביה מזבחו והא דקרי לה הגמ' מעשה טריפה והרמב"ם כתב מעשה נבילה שסיים בלשונו אבל אם שחט העכו"ם דבר שאינו עושה אותה נבילה כגון שחט חצי הגרגרת כו' י"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל נקיבת הושט נבילה אבל כ"ז אינו למסקנת הגמ' דף ל"ב ורמינהו אלו טריפות נקיבת הושט כו' כאן קודם חזרה כו' אבל לרבא דמשני כאן שפסק ולבסוף שחט כאן ששחט ולבסוף פסק כו' וכן לרשב"ל דמשני כאן ששחט במקום חתך כו' לדידהו נקיבת הושט ופסיקת הגרגרת טריפה הוי משו"ה בגמ' רבא אליבא דרשב"ל קרי לה מעשה טריפה והרמב"ם העתיק מעשה נבילה והוא פשוט. הלכות כלים

פ"י מהל' כלים הל' ט"ו החצוצרות שמפוצלת חוליות כו' אם א"י להחזירה אלא אומן ה"ז מקבלת טומאה כשהיא מחוברת ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה אינה מקבלת טומאה ועי' בהשגת הראב"ד זאת הפסקא כו' ומה שאמר שאם אין יכול להחזירה אלא אומן כו' אבל אם הדיוט יכול להחזירה כו' דבר זה רחוק מאד ובהפך נמצא במשנה פכ"ו סנדל עמקי כו' אמר ר' יוסי והלא כל הכלים כו' אלא אלו אע"פ שמותרין טמאים שההדיוט יכול להחזירה וכן בגמ' דשבת לגבי ענבל כו' אמרינן הואיל וההדיוט יכול להחזירו אפילו נטלו ענבל כו' אלמא כיון שההדיוט יכול להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפי' נתפרק וכ"ש בשעת חבורו ועי' בכ"מ והדבר צריך ראיה

והנה הקושיא מגמ' דשבת לגבי זוג וטנבל רק אביי קאמר לה ורבא פליג עלה אבל עדיין צריך תבלין במה פליגי וגם דברי הכ"מ אינם מובנים דאמאי גרע אם עשוי חוליות מכשהם מפורקים והדיוט יכול להחזיר דמקבל טומאה. לזאת נראה ע"פ דברי המשנה בר"פ כ"ו דכלים דאי' התם סנדל עמקי כו' מטמאין ומטהרין שלא באומן א"ר יוסי והלא כל הכלים כו' אלא אלו אע"פ שמותרין טמאין מפני שההדיוט יכול להחזירה ולא אמרו אלא בכפיפה כו' כיס של שנצות שנטלו שנציו טמא נפשט טהור טלה עליו מטלית כו' ולכאורא סותר למ"ש למעלה אע"פ שמותרין טמאין ועי' בר"ש ורע"ב דלרבנן מיירי שלא נטלו לגמרי ולר"י מיירי אפי' נטלו לגמרי ועי' בכ"מ ורע"ב דהלכה כר"י

והרמב"ם בפ"ז דכלים הל' ט' כלי עור שיש לו לולאות ושנצות כגון סנדל עמקי וכיס של שנצות אע"פ שכשהן מותרין אין עליהם צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה כשהן מותרין הואיל וההדיוט יכול להכניס כו' וכן אם נטמאו והסיר השנצות מהן טהורין אע"פ שאפשר להחזירן שלא באומן כיס של שנצות שנטלו שנציו עדיין הוא מקבל טומאה שהרי הוא מקבל נפשט כו' ולכאורא סותרין דבריו זא"ז שבהל' ט' טיהר אם הסיר השנצות ובהל' י' כתב אם ניטלו השנצות טמא אבל פשוט שמפרש המשנה כך דר"י קאמר דאלו אע"פ שהן מותרין טמאין היינו בכיס שהוציא הלולאות נפשט לגמרי מ"מ כיון שהלולאות עוד המה מחוברים וההדיוט יכול להכניסן בלולאות עדיין הוא כלי כמו שהיה אבל אם הסיר מהם השנצות והמה מפורדין אע"פ שההדיוט יכול להחזירו