הליכות אליהו (רמב"ם) נב

מקבלין טומאה אף שהיה מתחילה ראויין לאדם י"ל דהרמב"ם לטעמיה שכ' בפ"ב דאף אם היה מיוחדים לאדם אם נפסלו מאוכל אדם אף אם ראויין לכלב אינם מקבלים טומאה עיי"ש בהשגת הראב"ד

אך צ"ע למה שינה הרמב"ם לשונו דבגמ' אי' בטלה דעתו אצל כ"א דהלשון משמע דדעתו לא מהני כפי' הראב"ד, והרמב"ם כתב בטל הכל אצל כ"א והשמיט תיבת דעתו גם אינו מיושב לפ"ז הלשון אוציא מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה הרי יש בהם טומאה קלה אם חישב עליו לזאת נראה לאמר דס"ל להרמב"ם דרב חנני' פליג על הא דקאמר לעיל לאפוקי מת כו' ומוקי בנבילה בפחות מכזית ורב חנני' מוקי בכזית משום סיפא דבמהלכי שתים דהיינו מת לא משכחת לה בכזית משום דטומאה בוקעת ועולה כו' דמשמע בהדיא דאם לא האי טעמא גם במת משכחת לה טומאה קלה והוא דלא כמ"ש הגמ' מתחילה דבטלה דעתו אצל כ"א ולא קשה א"כ משכחת לה טומאה קלה בפחות מכזית י"ל דפחות מכזית לא מיקרי מת כלל דכיון דליכא שיעור ומשום זה ג"כ נאדי מלאוקמה הא דנבילה מטמא ט"א בחצי זית דחצי זית ליכא שם נבילה עלה אבל לא פליג רב חנני' גם על פחות מכזית נבילה דא"צ הכשר דמיקרי סופו לטמא ט"ח משום דכיון דאילו מצרף ליה כזית ומשו"ה הביא הרמב"ם שפיר בהל' ו' אוקימתא דגמ' פחות מכזית נבילה ואוקימתא דר' חנני' בכזית נבילה וחפהו בבצק דלא פליג ר"ח ע"ז, וגם בהל' ז' ח' העתיק דברי ר' חנני' בכזית דל"ש ט"ק ובפחות מכזית שייך טומאה קלה גם במת אדם והא דהקשו התוס' דאם ס"ל לרב חנני' דגם בפחות מכזית נבילה מיקרי סופו לטמא ט"ח למה ליה לרב חנניא לאמר דבמשא מיהת ליטמא והי' לו לאסור בפשיטות כיון דאילו מסלק ליה להבצק והכריחו מזה דר"ח פליג ומ"ש הכ"מ ע"ז דחוק

אבל באמת י"ל דהרמב"ם ז"ל מתרץ לה במתק לשונו שכ' ואין הבצק צריך הכשר דחידש לאמר דגם הבצק א"צ הכשר כלל והיינו משום דגם הבצק סופו לטמא ט"ח ע"י משא וממילא א"י לאמר דאילו מסלק ליה להבצק דהלא זה הטעם יהיה מועיל להזית נבילה אבל לא להבצק לזה קאמר דבמשא מיהת מטמא דממילא מועיל גם להבצק, ואפשר דמכאן יצא לו להרמב"ם חידוש דין זה ועי' בתוס' ב"ק ע"ז ע"א ד"ה פרה וברש"י תולין ריש פ"א ע"א ובר"ש ריש מס' טהרות לגבי נבילת עוף טהור דפסיקא להו דצריכי האוכלין הכשר שרץ וממילא גם הכשר מים וכן הוא בשיטה מקובצת כאן בכריתות בשם הראשונים ופשיטא להו לכולהו דין זה דהאוכלין צריכי הכשר ומאין לו להרמב"ם חידוש דין זה אע"כ כנ"ל דאל"כ למה הוצרך לאמר במשא מיהת ליטמא ועיין בלשון הרמב"ם לגבי פחות מכזית שכתב ג"כ ואין הכל צריך הכשר דמשמע ג"כ דגם האוכלין א"צ הכשר לא הכשר שרץ ולא הכשר מים ולכאורא אינו מובן הטעם והמקור אבל לפי הנ"ל י"ל דכיון דפשיטא ליה דבכזית נבילה א"צ הבצק הכשר. א"כ גם ממילא פחות מכזית דמיקרי לטמא ט"ח דאילו משלים ליה לכזית א"כ ממילא גם האוכלין שעמו מיקרי סופם לטמא ט"ח דאילו משלים להנבילה שבכללם לכזית הוי גם סופם לטמא ט"ח וזה נכון בסברא ומוכרח בלשון הרמב"ם להמדקדק בדבריו וצ"ע שלא העירו בכ"ז מפרשיו ולעת הפנאי נאריך בזה בעזהי"ת ועי' בכריתות כ"א א"ל ה"מ באוכלין דעלמא דלית בהו פחות מכזית נבלה אבל הכא דאיכא בגויה פחות מכזית נבלה כיון דאילו מצרף כו' ולישנא דאית בהו כו' דאיכא בגויה כו' משמע בהדיא כהרמב"ם דגם אוכלין המצטרפין אפי' לפחות מכזית נבלה לא בעי הכשר וצ"ע על רש"י ותוספת והר"ש שלא הרגישו בזה

פ"י מהל' טומאת אוכלין הל' ג' השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן ה"ז ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין ועי' בכ"מ פ' השוחט ל"ו כדמסיק ר"א שם, ולכאורא הוא פלא דהלא בגמ' שם הטעם משום דמספקא ליה אם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף והלא הרמב"ם פסק בהל' פסה"מ פ"א הל' י"ח שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומשמע מלשונו שלא מחמת ספק הוא (ומ"ש פסול ולא כתב חייב משום שחוטי חוץ כמו דאי' בגמ' יבואר לקמן) והנה יש להסתפק למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דעכ"ז פשוט בגמ' דכ"ז אם נגמרה השחיטה בכשרות אבל אם אירע פסול בשחיטה אין כאן שם שחיטה על תחילת שחיטה כמו דאמרינן נתקלקלה בשחיטה קאמרת כו' עי' חולין דף כ"ט ע"ב ולפ"ז אימת מחשב שם שחיטה על תחילת שחיטה אם כשגמר השחיטה אז נעשה גם תחילת השחיטה או תיכף שמתחיל לשחוט שם שחיטה עלה רק אח"כ כשלא יגמור השחיטה כראוי יפקע שם שחיטה מתחילתה

לכאורא יש להוכיח בפשיטות דאין כאן מקום ספק דהלא מבואר בדף ל"ו דבלא נתקנח הדם עד גמר שחיטה אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מכשיר וע"כ הטעם דאף לדידיה אם גמר השחיטה בהכשר נעשה גם תחילת השחיטה גמורה ולפ"ז כל המחלוקת הוא דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף תיכף כשמתחיל לשחוט הויא שם שחיטה עלה רק אח"כ כשתתקלקל השחיטה יפקע שם שחיטה ממנה ולמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא הויא שם שחיטה על תחלתה עד שתגמר השחיטה מהני כשנגמר השחיטה נעשה גם תחילתה שחיטה

מיהו לפ"ז תהיה מבוכה בדברי הגמ' דף כ"ט ודף ל' . דהנה לכאורא צריך להבין דאמרינן בדף ל' לפלוג אליבא דראב"ש כגון דשחט חד גברא בשני סודרים כו' ולמה לא יהיה נטמא הסודר הראשון בגמר השחיטה דאגלי מלתא למפרע דגם תחילת השחיטה נעשתה שחיטה גמורה אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף וכבר העירו בזה המפרשים, אבל אי משום הא לא איריא דהלא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא הויא שם שחיטה על תחילתה עד גמר השחיטה ומשו"ה בנתקנח הדם קודם גמר השחיטה לא הוכשרה אלמא דכ"ז שלא נגמרה השחיטה לא הויא שם שחיטה עלה רק אח"כ שיוגמר נעשתה גם תחילתה שחיטה משו"ה בלא נתקנח הוכשרה דעכשיו שם שחיטה עלה והכא נמי כיון דבשעת גמר השחיטה אין נוגע עוד בהסודר הוי כמו נתקנח הדם בין סימן לסימן וכן צריך לאמר כגון דשחטוה בתרי גברי דגברא קמא לא מטמאה אף דכיון דגמר השני השחיטה גם שחיטת הראשון שם שחיטה עלה, ועלה עליו דין מתעסק ושוחט הפרה דהוא מטמא בגדים אך דכיון דבעת שחיטתו סימן ראשון הבגדים שנגע בהם טהורים דהוי כנתקנח ואח"כ הלא אינו מטמא בגדים דאינו מטמא רק בשעת עשייתו אבל הלא אוכלין ומשקין מטמאין אף לאחר פרישתו כמו שמבואר למעלה אם הוי ראשון או שני ולגבי גברא לא שייך הסברא דכיון דבעת שנעשתה שחיטה אינו עתה בעסיקתה דהשוחט בעצמו הוי כמו הדם דאמרינן כיון דנגמרה השחיטה שם דם שחיטה עליו אף דיצא קודם הגמר וזהו פשוט, מ"מ יש לומר דהגמ' איירי כאן לענין טומאת בגדים המבואר במשנה ובגדים בודאי לא מטמא השוחט סימן ראשון כנ"ל

אבל יש להעיר מהא דאמרינן עולת העוף דמלק סימן אחד למטה למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא