הליכות אליהו (רמב"ם) נא

דבטלה ט"ח בטלה גם טומאת מגע שהיה בו דלא היה מהני לא מידי טומאת מגע שבו בעת שהיה סופו לטמא ט"ח ואח"כ כשבטלה ט"ח בטלה גם טומאת מגע כמ"ש למעלה וע"ז קאמר רבא דלמא בשהוכשר דחידש רבא דל"א בטלה טומאת מגע שבו אף דלא היה מהני מידי רק אם לא היה מוכן לקבל טומאה רק משום שסופו לטמא ט"ח אבל אם הוכשר במים והיה מוכן לקבל טומאה בלא ט"ח שבו גם כשנתבטל ט"ח שבו לא בטלה טומאת מגע, והא דלא נחית ר' אסי לזה י"ל דהלשון חשב ואח"כ חתך משמע דלא היה שהות בנתים להכשיר רק חישב וחתך והא דקאמר רבא דלמא בשהוכשר י"ל דהוכשר בעת שהיה קודם מחשבה ור"מ לטעמיה דס"ל לר"פ למעלה קכ"ח ע"א לר"מ דס"ל כר"ע קודם חזרה דהכשר קודם מחשבה מהני (עי"ל דס"ל לר' אסי דר"מ לא פליג על הלכה המקובלת דנגיעת בה"ס לא מטמא ולא פליג ר"מ רק אם שני הטומאות באין כאחד טומאת מדרס וטומאת מגע כמו בשלשה על שלשה שנחלק וסדין שעשאו וילון דבכה"ג דהוו טומאת עצמן בב"א גם טומאת בה"ס מטמא. ובזה י"ל מה דאמרינן לעיל ע"ב לימא ר"מ לטעמיה דאמר טומאת בה"ס כו' עולא אמר עובר שאני והלא אליבא דר"מ קיימינן רק דשקיל וטרי בזה גופא אם גם הכא ס"ל לר"מ טומאת בה"ס מטמא וקאמר עולא עובר שאני דבזה גם ר"מ לא מטעם בה"ס מטמא ולפ"ז י"ל דגם רב אסי ידע די"ל בשהוכסר רק דהיה קשה לו דהלא בה"ס לא מטמא ובשעת פרישתו מן החי שעדיין לא חישב עליו ל"מ הכשר וזה הוא דקאמר שני ליה לר"מ בין טומאה דבעי' הכשר ובשעה שבאה עליו ט"ח לא חל עליו טומאת מגע דלא היה אוכל דלא חישב עליו ובין טומאה דלא בעי הכשר כמו בשלשה על שלשה ובסדין שעשאו וילון דחל טומאת מגע ומדרס בב"א וקאמר רבא דילמא בשהוכשר והיינו בעת שהיה האבר מדולדל ואף דלא חישב עליו ור"מ לטעמיה כמו שאמר ר"פ למעלה דס"ל כר"ע קודם חזרה וכנ"ל)

ומיושב קושית ג' ד' שכתבנו למעלה וקאמר רבא דילמא דלטעמייהו קאמר אבל לדידיה פי' הברייתא באופן אחר דס"ל בעלמא שחיטה אין עושה ניפול א"ל רבה ב"ח לרבא למה לי הכשר ולא קאי כלל רבה ב"ח על שקלא וטריא דר"א ור"ז רק על גוף הברייתא וס"ל לרבה ב"ח כסוגיא דכריתות וכגי' ר"ח וכמו שפסק הרמב"ם בהל' ט' דבכה"ג הוי סופו לטמא ט"ח ולדידהו ס"ל שחיטה אין עושה ניפול ואין הכרח ממתניתין דבשר הפורש מן האבר צריך הכשר ולדידהו פי' הברייתא טהור ומטמא כהתוספתא דהיינו צריך הכשר וא"צ הכשר ופריך על רישא דברייתא חתך ואח"כ חישב למה צריך הכשר והלא היה סופו לטמא ט"ח וא"צ הכשר א"ל כששימש מעשה עץ שימש והכונה כהסברא שכתבנו למעלה דהא שהיה סופו לטמא ט"ח מהני מטעם הכשר והוי ככל הכשר דעלמא דבעינן שיהיו בשעת הכשר שם אוכל עליו משא"כ קודם מחשבה דכששמש לטמא ט"ח מעשה עץ שימש ל"מ מידי להכשירו לטומאה ובעינן הכשר שני אחר שיעשה אוכל והוי פי' מעשה עץ שימש ממש כמו סברת הרמב"ם בהל' ט' ומובן היטב ולא צריך לכל הדוחקים ומיושב הערת א' ב' ה' שכתבנו למעלה

ולפ"ז דברי הרמב"ם בהל' ה' מובן היטב שפסק כרבה ב"ח ורבא דהברייתא שבגמ' והתוספתא עולים בקנה אחד לזאת כתב הרמב"ם כלשון התוספתא ודבריו בהל' ה' ובהל' ט' עולים כאחד שסופו לטמא ט"ח לא מהני לאח"כ רק אם היה שם אוכל עליו בשעה שהיה סופו לטמא ט"ח אבל אם אז לא היה עליו שם אוכל צריך אח"כ לכשפירש טומאה והכשר מחדש ודבריו מבוארים היטב ומדוקדקים בסוגית הגמ' ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם שהשמיט דברי ר' אסי בדף קכ"א שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר כו' אמר חזקיה מפני שיכול לגוררה והרמב"ם בפ"ג מהל' ט"א הל' ג' כתב סתם דא"צ הכשר ומ"ש הכ"מ הוא דוחק גדול דהלא פחות מכזית היה מטמא ט"ח וגם עתה ראוי לטמא ט"ח ע"ש אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר דהרמב"ם לטעמיה דפסק כסוגיא דכריתות דהחותך מאדם חי א"צ הכשר ולא עדיף ממפרכסת דבהמה טמאה ולא פסק כר' אסי דר' אסי לטעמיה אזיל דס"ל שחיטה עושה ניפול ולדידיה לא עדיף מפרכסת מאבר המדולדל בבהמה דג"כ סופו לטמא ט"ח ועכ"ז מפורש במשנה דצריכין הכשר ולהכי קאמר שונין כו' צריכה מחשבה והכשר אבל לדידן דקיי"ל אין שחיטה עושה ניפול אין מהמשנה ראיה כלל כמ"ש למעלה והסוגיא דכריתות מכרעת דבכה"ג הוי סופו לטמא ט"ח וסברת חזקיה שיכול לגוררה י"ל דאתיא כר' יוסי אהלות פ"ד דל"א סוף טומאה לצאת מפני שיכול להוציא לחצאין או לשורפה במקומה כן כאן ל"א סוף לטמא ט"ח מפני שיכול לגוררה אבל אנן קיי"ל כרבנן דפליגי עליו כן גם כאן ל"א סברא זאת והוי סופו לטמא ט"ח וצריך הכשר

זבחים ק"ה ע"א רש"י ד"ה אף כל שאין סופן לטמא כו' אבל הני פרה ופרים ושעיר כו' הלכך מטמאו מחיים ואע"ג דלא מטמאו שאר בע"ח דעלמא וצ"ע דהלא משמע בכ"מ דרק בשעיר המשתלח דהמשלחו כשהוא חי מטמא בגדים והוי סופו לטמא ט"ח כשהוא חי ס"ל לר"מ דמטמא כשהוא חי אבל לא בפרה ופרים ואפ"ל דרש"י לא כתב זאת רק קודם דפשט ר"א דפרים ושעירים כשהם בפנים אינם מטמאים אבל לבתר דפשיט ר"א דכשהם בפנים אינם מטמאים בודאי אין לאמר דכשהם חיים המה מטמאין אבל לשון הגמ' מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי משמע דמחוסר מעשה פשיטא ליה דלא מטמא ט"ח ואפ"ל דכונת רש"י למאן דס"ל דישנה לשחיטה א"כ מטמאו פרה בגדים גם להעוסק בהם חיים עי' חולין דף כ"ט ול' ולפ"ז בפרים לפי מסקנת ר"א בודאי אינם מטמאים בגדים כשהם חיים דהא מחוסרי יציאה אבל פרה תטמא בגדים לר"מ כשהיא חיה וצ"ע

רמב"ם פ"ג מהל' ט"א הל' ז' פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שבכללו ובהשגות מגמ' דכריתות נראה שאפי' חישב עליו בטלה דעתו אצל כ"א ובכ"מ ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפי' רבינו עי' בכריתות כ"א מפורש כהראב"ד אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם ט"ח ואין בהם טומאה קלה כו' כו' פחות מכזית נבילה כיון דאילו מצרף ליה כזית לא בעי הכשר לאפוקי מת אע"ג דממליא ליה לא מטמא ט"א משום דבטלה דעתו אצל כל אדם הרי מפורש כהראב"ד

ומ"ש הכ"מ אין לו מובן וי"ל דמפרש דזהו הנ"מ בין מהלכי שתים למהלכי ד' דהיינו נבלת בהמה דבנבילה אם חישב עליה לאכילה וצירף לה אוכלין א"צ מחשבה מחדש על האוכלין וכן דייק לשון הרמב"ם דבהל' ו' גבי נבילה כתב שחישב עליו ואח"כ השלים כו' וגבי פחות מכזית מן המת כתב שהשלים עליו הכל צריך מחשבה משמע בהדיא דאף שמתחילה חשב על פחות מכזית ואח"כ השלים עליו סתמא שאר אוכלין הוי הני אוכלין סתמא שלא לאכילה וצריך מחשבה מחדש והא דהני אוכלין אינן