הליכות אליהו (רמב"ם) נ

מהניא מחשבה דאח"כ א"צ הכשר אבל לדידן דקיי"ל כר"י בעינן מחשבה מקודם והרמב"ם קאי על הא דהתחיל בפ"ג יש צריכין מחשבה והכשר כו' הכשר ולא מחשבה ופירש מתחלה דין המשנה בשר הנפרש מן האדם כו' צריך מחשבה והכשר דכיון דבעת שהיה סופו לטמא ט"ח שהיה מחובר לאדם לא היה עליו שם אוכל צריך הכשר ובהל' ט' רצה לאמר דבכה"ג צריך מחשבה ולא הכשר והוא דינא דהברייתא דחותך לכלב אם חישב עליו לאדם היינו קודם לכלב והוי סופו לטמא ט"ח בעת שהיה עליו שם אוכל אף חתכו אח"כ לכלב לא בטל הכשרו וה"ז צריך מחשבה ולא הכשר ולא נקט החותך לאדם דחתיכה זהו מחשבתו ולא שייך ה"ז צריך מחשבה וכמו שכ' הכ"מ על המשנה וזהו ברור ולפ"ז עולים לנכון גם דברי הרמב"ם בהל' ה' שהקדמנו

ומתחילה ההכרח לפרש דברי הגמ' שתמוה מאד כנ"ל ונקדים ונאמר פי' הראב"ד בזבחים ק"ה דאי' התם כי אתא ר"ד אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ועי' ברש"י שם ותוס' ב"ק ע"ו אבל הראב"ד בפ"ג מהל' אה"ט פי' דס"ל לרבנן דפליגי על ר"מ דכל הראוי לטמא ט"ח לא בעי הכשר מים אבל הכשר שרץ בעי עי"ש (וכ"כ רש"י בנדה נ' ע"ב עיי"ש) ור"מ ס"ל דלא בעי לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ולפ"ז אם נגע שרץ בדבר שסופו לטמא ט"ח הוה ר"מ לקולא וחכמים לחומרא כגון בבשר הפורש מאמה"ח שכ' התוס' בבהמה המקשה ע"ג ע"ב דבשעה שהן מחוברים והוי סופו לטמא ט"ח ל"א סברא דמעשה עץ ומטמא טומאת אוכלין דלר"מ לא מהני מידי נגיעתו בטומאה בשעה שהיה סופו לטמא ט"א ואם אח"כ פירש בשר מן האבר ואין סופו עוד לטמא ט"ח אינו מטמא עוד ט"א ובעי הכשר מים ושרץ מחדש דכשם שבטל הכשר טומאתו כן בטל הכשרו לקבל טומאה ובעי הכשר מים ושרץ מחדש אבל לרבנן דס"ל (לפי הראב"ד) דהכשר מים לא בעי אבל הכשר שרץ בעי ומהני נגיעתו בשרץ למיהוי ראשון לטומאה דל"א שבע לה טומאה בטומאת אוכלין כמ"ש התוס' בחולין ע"ב יעי"ש ולפ"ז גם אח"כ בשעה שאין סופו עוד לטמא ט"ח נשאר לטומאת אוכלין כמו שהיה מקודם ולא בטלה טומאת מגע שיש בו

והנה מש"כ למאן דס"ל דלא בעי הכשר מים ושרץ דיהיה נ"מ אם הוכשר או לא הוכשר דאם הוכשר במים לא בטלה טומאת מגע שרץ שיש בו ואם לא הוכשר בטלה גם טומאת מגע הוא מוכרח לפמש"כ התוס' בחולין ע"ג ע"ב שהבאנו למעלה דאמה"ח מיקרי סופו לטמא ט"ח רק דכשפירש הבשר בטלה ט"ח שיש בו מחמת דאמרינן מעשה עץ שימש ואמרינן שם למה לי הכשר וע"ז משני מעשה עץ שימש ול"מ תו ט"ח שהיה בו ועכ"ז אם הוכשר במים ונגע בטומאה למ"ד בה"ס מטמא נשאר בטומאת מגע שיש בו ומבורר הכל בין אם לא הוכשר ונגע בטומאה במת שהיה סופו לטמא ט"ח דאם בטלה הט"ח בטלה גם טומאת מגע וגם אם הוכשר דלא בטלה טומאת מגע (ועי' ב"ק ע"ז ע"א בתוד"ה פרה כו' ואין לאמר דנ"מ אם חשיבא אוכל לאחר שנפסלה כו' נשאר בה טומאת אוכלין א"נ כו' דכאן לא יתכן לאמר כן מדבריו במנחות. למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף כו' הרי שכ' דנשאר בה ט"א וי"ל דאיירי ג"כ בשהוכשר ומדברי התוס' משמע דס"ל כמ"ש בדף ע"ג דבשעה שסופו לטמא ט"ח ל"א מעשה עץ שימש מדהביאו ראיה לפרים הנשרפים לאחר שנפסלו אינם מטמאים ט"א משום ט"ח שהיה בהו מחולין ע"ג ע"ב והיינו מהא דקאמר שם יחד לבשר הפורש מהאבר מה"ח והיינו כמש"כ התוס' שם (וט"ס בתוס' ע"ב וצ"ל ע"ג) דאילו לפמ"ש התוס' בחולין קכ"ט ורש"י שם אין ראיה מבשר הפורש מה"ח מפרים הנשרפים עיי"ש ולפ"ז הלא מוכרח דאם לא הוכשר בטלה גם טומאת שרץ שיש בו וצ"ל דכונת התוס' דהפרה ג"כ הוכשרה משום חבת הקודש) או דהוכשרה במים ולאח"כ כיון שנפסלה לא הויא תו עפרא בעלמא אבל נראה כיון דמה"ת היה עפרא בעלמא דהיתה עומדת לשרף לא היה מהני בה הכשר וא"כ שפיר פריך הגמ' במנחות דכל העומד לשרוף כו' וצ"ע (אם לא שנאמר דנטמא במשקה הזב וכדומה דמטמאין ומכשירין בבת אחת ונפסל ממילא כמש"כ התוס')

ונבוא להסבר דברי הגמ' חולין הנ"ל דלקמן אי' א"ר אסי א"ר יוחנן מ"ט דר"ש א"ק מכל האוכל אשר יאכל כו' א"ל אמציעתא נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה א"ר אסי אר"י מ"ט דר"ש א"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל והקושיא בדברי הגמ' מבואר דהלא אבר המדולדל אין בו אלא מצות פרישה ולקצת פוסקים לב"נ מותר לגמרי אמאי הוה אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים והמחוור דרב אסי ס"ל דשחיטה עושה ניפול וממילא לדידיה הוה אבר המדולדל כאמה"ח לאחר שחיטה ושפיר קרי ליה שא"י להאכילו לאחרים ועי' בחי' הר"ן וכיון דרב אסי ס"ל שחיטה עושה ניפול ממילא לדידיה מוכח מהא דצריכין הכשר דל"א כיון שסופו לבוא לידי ט"ח מטמא ט"א וכן מהא דנשחטה הוכשרו דע"כ לדידיה קאי אבשר הפורש מן האבר כמ"ש בדף ע"ג (ובזה יש להבין דברי רש"י ד"ה שני ליה לר"מ כו' אבל משנתנו תנן הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה והאיך מקבל טומאה מאביו ע"ש ולכאורא תמוה דמאי ראיה מייתי מהבשר צריך הכשר דקאי אמתה הבהמה דהבשר המדולדל הוי כבשר הפורש מן החי דהוא טהור לגמרי ובודאי בעי הכשר והכא בבשר הפורש מן האבר י"ל דא"צ הכשר משום דהיה סופו לטמא ט"ח ולפי הנ"ל מיושב שפיר דהא לרב אסי קיימינן דס"ל שחיטה עושה ניפול ולדידי' מבואר במשנה דבשר הפורש מן האבר צריך הכשר וכמ"ש בדף ע"ג כנ"ל) הרי מפורש לדידיה דבכה"ג לא מטמא ט"א משום דהיה סופו לטמא ט"ח

ולפ"ז י"ל דלכאורא אמאי לא נפרש הברייתא כהתוספתא דחתך ואח"כ חישב טהור היינו דצריך הכשר דבלא הכשר מים ושרץ טהור חשב ואח"כ חתך טמא והיינו דא"צ הכשר שבתוספתא דטמא ממילא מחמת שהיה סופו לטמא ט"ח בעת שהיה שם אוכל עליו וכנ"ל וכמ"ש הרמב"ם בהל' ט' אלא רב אסי לטעמיה א"י לפרש כנ"ל דהלא לדידיה ל"מ מה שהיה סופו לטמא ט"ח אח"כ לכשיפרוש הבשר מן האבר ולזה הקשה רב אסי טומאת בית הסתרים דלדידיה ע"כ צריך לפרש טמא שבברייתא משום מגע אביו ורב אסי דהוא ממערבא ס"ל כדאמרי במערבא דלרבנן אף שבשעה שהיה סופו לטמא ט"ח צריך הכשר שרץ וממילא לדידיה אף אחר שפירש ואין סופו לטמא ט"ח לא בטלה טומאת מגע שבו אף אם לא הוכשר ולא היה קשה ליה רק דלרבנן טומאת בה"ס הוא וא"ל ר"ז כו' ר"מ היא דאמר בה"ס מטמא א"ל ר' אסי לאו זמנין סגיאין כו' ואמרי ליה שני ליה לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר ובין טומאה דלא בעי הכשר היינו דטומאה דבעיא הכשר כגון הכא בבשר הפורש מן האבר אף אם בשעה שהיה סופו לטמא ט"ח לא היה בעיא הכשר מים ולא הכשר שרץ לר"מ מ"מ כיון דבשעת מעשה לא היה עליו שם טומאה רק משום סופו לטמא ט"ח ממילא אח"כ