הליכות אליהו (רמב"ם) מט

וכן בטמאה ועי' לעיל ע"ג ע"ב דקאמר הגמ' דהמשנה וצריכין הכשר אתיא אף למ"ד שחיטה עושה ניפול וצ"ע דברי רש"י ועי' בדף קכ"א ע"א א"ר אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר למה לי והא סופו לטמא ט"ח כו' אחר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית הרי דאף שקרי לה סופו לטמא ט"ח הואיל וסופו למות ולטמא טומאת נבילות מ"מ הואיל ויכול לגוררה אינו מטמא ט"ח ועי' בתוס' שם ד"ה הואיל כו' וצ"ע דברי רש"י

גם צ"ע על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' ט"א דישראל בטמאה וא"י בטהורה לא בעי מחשבה והכשר ועי' בכ"מ שם שהעיר בזה ומ"ש צ"ע דהלא הכא אם גוררה לא תצטרף לכזית כמ"ש התוס' דבשר מן החי לא מטמא ועי' בתוס' שם ד"ה פחות מכזית ודברי הרמב"ם צריכין ישוב ולמטה נדבר מזה עי' בכריתות כ"א והא תנן החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר וגי' ר"ח הוא צריך מחשבה וא"צ הכשר ועי' שיטה מקובצת בגי' מתני' כפי גירסא דילן וגי' הברייתא א"צ הכשר ועי' בר"ח משום שסופו לטמא טומאה חמורה וע"כ היינו משום דסוף אדם למות מיקרי סופו לטמא ט"ח ולפ"ז גם בשר בהמה טמאה מיקרי סופו לטמא ט"ח

אבל לפ"ז יהיו סותרין המשנה עם הברייתא דבמשנה רפ"ג דעוקצין מבואר דהחותך מן האדם צריך מחשבה והכשר ורמז ע"ז רש"י בכריתות שם צריך מחשבה והכשר גרסי' במס' עוקצין ויש להעיר עוד מזבחים ק"ה בעי ר"א פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בפנים כבחוץ מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי הדר פשיט מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי הרי דאף שסופו לצאת משום מצוה כל כמה דלא יצאו לא מיקרי סופו לטמא ט"ח מכש"כ אדם החי לא יהיה נקרא סופו לטמא ט"ח וצ"ע, ויש לחלק דגבי פרים הנשרפים שאני דהתם י"ל דלא מיקרי כלל סופו לטמא ט"ח דהלא לא המה מטמאים ט"ח רק העוסקים בהם וגזה"כ הוא על העוסקים וכמו דאמרינן ע"ז מטמאיך לא טמאוני (ובאמת הרמב"ם פסק דפרים הנשרפים לא מיקרי כלל סופו לטמא ט"ח ובמק"א דברתי מזה) לזאת אף אם הסוגיא דזבחים אזלא לר"מ ס"ל דמקרי סופו לטמא ט"ח מ"מ אם עוד לא הגיע זמנן לעסוק בהם לא מיקרי סופו לטמא ט"ח

וע"ד החקירה הא אם היה מטמא ט"ח ועתה אינו מטמא ט"ח אם בעי הכשר מים לכאורא ג"כ סוגיא מפורשת דבעי הכשר מים ועי' בדף ע"ג וחד לבשר הפורש מן האבר ומאי אולמא סד"א הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא ליבעי הכשר קמ"ל ועי' פירש"י ד"ה קיי"ל כו' דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו טמא ט"ח ואין סופו לטמא ט"ח משפירש צריך הכשר ע"ש הרי דכה"ג בעי הכשר מים ועי' בתוס' דהיינו משום מעשה עץ שימש וכדאמרי' בדף קכ"ט ועמ"ש התוס' שם לפרש לרש"י דהיינו דוקא אם אין עוד סופו לטמא ט"ח אבל אם עוד ראוי לטמא ט"ח ל"א סברת מעשה עץ שימש ומרש"י ותוס' לקמן קכ"ט לא משמע כן דלפי דבריהם הכא לא צריכין לדחוק מנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים כמו שנדחקו בדף קכ"ט והבאתי דבריהם למעלה

והנה לפי גי' ר"ח בכריתות כ"א דהחותך מן האדם א"צ הכשר מפני שהיה סופו לטמא ט"ח ואף שלא בא עוד לעולם לכלל טומאה חמורה וגם עתה כשחתך בשר מן החי אין עוד סופו לטמא ט"ח מ"מ לא בעי הכשר ואף דהתם שייך ג"כ סברא דמעשה עץ שימש דאם יבא לכלל טומאה חמורה לא מטעם אוכל נטמא גם אין שמו עליו כמובן דבשר הפורש מן החי לאו שם מת עליו ואין שייך כאן טעמא דמפרש רש"י גבי נבלת עוף טהור ולא טעמא דהתוס' כמבואר והוא סתירה למה שמפורש בגמ' ע"ג כנ"ל

והנראה בזה דבאמת יהיה בזה פלוגתת אמוראי דהלא במשנה דף קכ"ז מפורש האבר והבשר המדולדלין צריכין הכשר אף שסופו לטמא ט"ח ולמ"ד שחיטה עושה ניפול כבר תירץ רש"י דאין סופו כלל לטמא ט"ח דאם ישחט הבהמה לא יהיה סופו אמה"ח אבל למ"ד שחיטה עושה ניפול בודאי היה סופו לטמא ט"ח (אם לא סברת חזקיה שהבאנו למעלה) גם מסיפא דמתניתין נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה דלמ"ד שחיטה עושה ניפול צריך לאמר הוכשרו דקתני חד לבשר הפורש מן האבר דאף שהיה ראוי לטמא ט"ח מ"מ צריך הכשר אבל למ"ד שחיטה אינה עושה ניפול אין ראיה מהמשנה אף לדין זה נמצא דשני הדינים אלו למ"ד אין שחיטה עושה ניפול י"ל כגי' ר"ח וממילא בין שסופו לטמא ט"ח בין שתחלתו היה ראוי לטמא ט"ח א"צ הכשר אבל למ"ד שחיטה עושה ניפול צ"ל דמתניתין פליגי על ברייתא וס"ל דבכה"ג צריך הכשר וכמפורש בדף ע"ג ע"ב ובדף קכ"ט שהובא למעלה

והנה בדעת הרמב"ם בזה ברור שהיה לו הגי' בכריתות כגירסת ר"ח שכן מפורש בדבריו בפ"ג מהל' ט"א הל' ט' החותך מן האדם החי להאכילו לכלב אם חישב עליו להאכילו לאדם ה"ז צריך מחשבה וא"צ הכשר והראב"ד כתב ע"ז זה שיבוש שצריך הכשר וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו ויעוי' בכ"מ שלפניו היתה ג"כ הגי' בכריתות כגי' ר"ח (וצ"ע שלא העיר כלל שגי' רש"י היתה כמו שהוא לפנינו) אך מה שכתב דבחותך לכלב א"צ הכשר וחותך לאדם צריך הכשר תמוה מאד ואין מקום בראש לאמר כן והוא דברי נבואה בעלמא וליישב דבריו התמוהין והסותרין זא"ז שבהל' א' הביא מתניתין דעוקצין שצריך מחשבה והכשר ובהל' ט' הביא גי' הגמ' דכריתות שא"צ הכשר

, ומ"ש הכ"מ לחלק בין חותך לכלב הוא תמוה לאמר דחתיכתו לכלב הוא הכשרו נראה לאמר בהקדם סברא אחת דהא דמהני סופו לטמא ט"ח דלא ליבעי הכשר מים הוא דוקא שם בעת שהיה סופו לטמא ט"ח היה עליו שם אוכל כמו דמצינו בהכשר מים ושחיטה דבעינן דוקא שיהיה עליו שם אוכל ועי' בחולין קכ"ח ובתוס' עוקצין פ"ג עיי"ש דבחולין הגי' שלא כגי' התוספתא וכמו שהגי' בתוס' באור הגנוז הוא יותר מתוקן ע"ש ובנדה דף נ' דאם הוכשר ואח"כ חישב עליו למאכל אדם בעי הכשר שני והתוספתא דעוקצין פ"ג מפורש כדברינו דאחר ששנה בתוספתא חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר"י ומסיים דינא דחלב סמך לה בתוס' החותך בשר מאמה"ח חתכו ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו א"צ הכשר שלכאורא אינו מובן דאם א"צ הכשר משום שהיה סופו לטמא ט"ח מ"ש חשב ואח"כ חסך בין חתך ואח"כ חישב אבל לפי דברינו מוכרח הוא דאם חישב ואח"כ הוי עליו שם אוכל בעת שהיה סופו לטמא ט"ח משא"כ בחתך ואח"כ חישב

והשתא עולים דברי הרמב"ם כראוי ומיושבים היטב דלכאורא עוד יש דקדוק בדבריו ששינה מלשון הגמ' דכריתות והוסיף אם חישב עליו לאדם וסיים ה"ז צריך מחשבה וא"צ הכשר שהלשון תמוה וכמו שתמה הכ"מ ולפי הנ"ל יש לאמר דהגי' בכריתות ס"ל בהברייתא דאתיא כס"ד דר"ע וכדס"ל לר"מ אליבא דר"פ חולין קכ"ח דמהניא הכשר אף קודם מחשבה ומשו"ה בחתכו לכלב