הליכות אליהו (רמב"ם) מח

חמורה כששימש מעשה עץ שימש ומה שאמרו חישב עליו ואח"כ חתכו טמא מוקים לה בשהכשרו כו' וכ"ז אליבא דר"מ דאמר טומאת בה"ס מטמא כו' אבל הוא תפס התוספתא שמצא

והנה בתוספתא פ"ג דעוקצין אי' באמת כלשון הרמב"ם כפי הגי' בס"י החותך בשר מאמה"ח ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חשב עליו כו' כלשון הרמב"ם אבל הפלא שבגמ' חולין קכ"ח ע"ב אי' החותך כו' חתכו ואח"כ חישב טהור חישב ואח"כ חתכו טמא רב אסי אשכחיה לר"ז כו' מאי קשיא לך כו' טומאת בה"ס כו' א"ל ר"א ב"מ הא מני ר"מ כו' א"ל אף לדידי כו' וא"ל לא שני ליה לר"מ בין טומאה דבעי הכשר לטומאה דלא בעי הכשר אמר רבא מאי קושיא דילמא בשהוכשר א"ל רבא בר ר"ח לרבא ל"ל הכשר הרי מטמא ט"א א"ל כשימש מעשה עץ שימש והמה דברי הראב"ד

ומה שתי' הכ"מ דחוק מאד, שכ' דהרמב"ם ס"ל דלאו טבה"ס הוא משום דקיי"ל כרבינא אוכלא דאפרת או בשעת פרישתו דהלא סתמא קתני דאף בלא נשאר על האבר בשר להעלות ארוכה וכמ"ש הרשב"א גם מ"ש דהרמב"ם פסק כרבא בר חנן הדוחק מבואר דהרמב"ם יפסוק כהמקשה ולא כרבא שתירצה

יש להסתפק הא דקיי"ל כל שסופו לטמא ט"ח אינו צריך הכשר, אם הוא דוקא כגון נבילה גם נבלת עוף טהור שכבר הוא מטמא, וגם פחות מכזית נבילה הלא ראוי להצטרף לטמא ט"ח או גם שלא היה מטמא מעולם רק שסופו להיות מטמא, אף שעכשיו אין עוד סופו לטמא. מ"מ כיון שמתחילה היה סופו לטמא ט"ח א"צ הכשר, והנה לכאורה משמע מדברי רש"י חולין קכ"ז דזה מיקרי סופו לטמא ט"ח שכ' בד"ה וצריכין הכשר כו' ליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא ט"ח כו' ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול הרי מפורש דאם היה שחיטה עושה ניפול אף קודם שחיטה לא היה צריך הכשר כיון שסופו לטמא ט"ח אף שעוד לא טימא מעולם

אבל לכאורא תמוה דהרי בדף ע"ג ע"ב אי' אר"י ב"י אר"י הכל מודים ששחיטה אינו עושה ניפול מיתה עושה ניפול כו' מיתה תנינא שחיטה תנינא כו' נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה כו' אי מההיא הו"א מאי הוכשרו אבשר והא הוכשרו קתני חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד לבשר הפורש מן האבר כו' ועיי"ש בפירש"י הרי בהדיא דאף אם ס"ל שחיטה עושה ניפול מ"מ צריך הכשר ולא מיקרי סופו לטמא ט"ח, וכן משמע בזבחים ק"ה גבי פרים ושעירים הנשרפים דס"ל להגמ' שם דמיקרי מטמא טומאה חמורה וא"צ הכשר ואיבעי' לר"א בפנים מהו כו' הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי הרי דאע"ג שסופו לטמא ט"ח מ"מ כ"ז שלא יצא צריך הכשר

ויעוי' ברמב"ם פ"ג מהל' טו"א שם הל' ט' החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב אם חישב עליו למאכל אדם ה"ז צריך מחשבה וא"צ הכשר ובהשגות זה שיבוש שצריך הכשר ועי' בעוקצין וחתיכתו לאדם זהו מחשבתו, והתמיה חזקה דמשנה מפורשת בעוקצין פ"ג ואלו צריכין מחשבה והכשר החותך מן האדם והבהמה וחי' ועוף כו' ומ"ש הכ"מ דבחותך לכלב א"צ הכשר תמוה מאד מאי אולמא בחתיכתו לכלב דלא יהיה צריך הכשר ומ"ש אם חתך לכלב או שנחתך ממילא שלא ע"י אדם והדבר תמוה מאד שהוא כהלכתא בלא טעמא

פ"ג מהל' טומאת אוכלין הל' ה' החותך בשר מאבר מה"ח של בהמה ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר ובהשגת הראב"ד טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה כו' ומה שאמרו חישב עליו ואח"כ חתכו טמא מוקים לה בשכוכשרו כו' וכ"ז אליבא דר"מ דאמר טומאת בה"ס מטמא כו' ועי' בכ"מ שכ' כי באמת קושיותיו על רבינו המה חזקות עיי"ש מה שהאריך

והתמיה על הרמב"ם במקומה עומדת שכתב ואע"ג דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא ולא סמכינן עליו כו' דהאיך נוכל לדחות דברי רבא מסברא בעלמא גם מ"ש לתרץ על ההיא דבית הסתרים דכאן הגמ' לא שמיע לי' ההיא דעולא בפ' בהמה המקשה יעו"ש דעדיין הו"ל להרמב"ם לפרש דאיירי בנשאר באבר לבד מה שחותך כשיעור להעלות ארוכה והוא סתמא קאמר ולבאר הדברים נראה בהקדם להציע הסוגיא והדקדוקים שיש בזה

חולין קכ"ח ע"ב ת"ר החותך כזית בשר מאבר מה"ח חתכו ואח"כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ר' אסי כו' אשכחיה לר' זירא א"ל כו' בה"ס היא א"ל כו' הא מני ר"מ דאמר בה"ס מטמא א"ל כו' שני ליה לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר ובין טומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א"ל רבה בר ר"ח לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א"ל כששימש מעשה עץ שימש, א) עי' בתוס' שהקשו אמאי לא פריך למה ליה לאוקמי כר"מ הלא סופו לטמא ט"ח וא"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, ב) בפירוש מעשה עץ שימש נדחקו רש"י ותוס' בפירושו רש"י כתב שאינו מטמא כשהוא אבר משום אוכל רק עם הגידין ועצמות שהן כעץ ול"ד לנבלת עוף טהור שהיא מטמא אדם ע"י אכילה

והדוחק מבואר דעכ"ז לאו בתורת אוכל מטמא דאוכל נבלת עוף טהור טמא ולטמא טומאת אוכלין צריך מחשבה בכפרים כמבואר והתוס' כתבו מחמת דנשתנה שמו וגבי פרים הנשרפים שם פר עליהן, ולשון מעשה עץ לא משמע כן ועי' בתוס' ע"ג ע"ב ובפסחים י"ח ע"א דמשמע דהתוס' מדמי להדדי וחזרו מפירושם ומפרשים כרש"י ודחקו לחלק בין מי חטאת לבשר הפורש מן האבר, ג) קושית התוס' ולא שאני ליה הלשון אינו מיושב אלא הול"ל הכא לא הוכשר, ד) צ"ע הלא הקושיא דבעיא הכשר היה לו להקשות מתחלה ולמה לו להקשות מטומאת בה"ס דהוא פלוגתא ולא היה לו להמתין עד שתירץ לו ה"מ ר"מ היא, ה) סתירת התוספתא עוקצין פ"ג לסוגית הגמ' דאי' שם כלשון הרמב"ם וכמו שכתב הראב"ד החותך בשר מאבר מן החי חתכו ואחר כך חישב צריך הכשר חשב עליו ואחר כך חתכו אינו צריך הכשר עיין שם

יש לחקור ולהסתפק בדין דסופו לטמא ט"ח דלא בעיא הכשר מים ושרץ, א) אם הוא דוקא בעת שסופו עוד לטמא ט"ח או אפילו אם היה מטמא אף אם אח"כ אינו מטמא עוד ט"ח לא בעיא הכשר מים ושרץ, ב) הפי' דסופו לטמא ט"ח אם הוא דוקא כמו בנבלת עוף טהור ומכש"כ נבלת בהמה שכמו שהוא עתה מטמא טומאה חמורה או אפי' אם הוא עתה אינו מטמא ט"ח רק שסופו להיות מטמא ט"ח אף אם הוא עתה אינו מטמא ט"ח שוב לא בעיא הכשר מים ושרץ. והנה בדין הב' יעוי' ברש"י קכ"ז סוף ע"א וצריכין הכשר כו' וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא ט"ח דאינו מטמא טומאת אמה"ח עד שימות ושמא לא יבא לידי ט"ח דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול משמע בהדיא דאילו שחיטה עושה ניפול למ"ד דס"ל הכי לעיל לא בעיא הכשר מים ושרץ