הליכות אליהו (רמב"ם) מו

נבלת עוף טהור לר"מ מונין בו ראשון ושני כו' א"ל כל היכא דמטמא אדם במגע כו' כל היכא דאינו מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני כו' ועמ"ש למעלה דהרמב"ם יפרש האיבעי' אם כל שסופו לטמא ט"ח עושה ראשון ופשיט ליה ע"ז דכל טומאה שאינו מטמא אדם במגע אינו עושה ראשון

ולכאורא כעורה לי' להגמ' להביא כלל שאר"י כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין להיות תחלה, והביא כלל אחר כל המטמא אדם במגע והוא לכאורא סותר כלל שאמר ר"י ומה שמפורש במשניות הרבה במס' זבים דמונה והולך כל העושים תחלה ואינם מטמאים אדם במגעם וע"כ צריך לאמר להרמב"ם דכל אלה העושים תחלה בשעת חבורן לטומאה לא האדם הוא העושה את הבגדים ואת האוכלין להיות תחלה רק זהו דין מדיני חבורי טומאה דכל הכלים והאוכלין והמשקין אשר יגע האדם בשעת חבורו לטומאות מיוחדות הרי הן כאילו נגעו באבות הטומאות בעצמן וחבורן לאדם הנוגע הוי כאילו נגעו בטומאה ולא נאמר חידוש דחיבור רק בכלים ואוכלין ומשקין ולא באדם וכ"ח ולפ"ז כלל שאמר ר"י (והמשניות מפרש לה והולך) אינו סותר הכלל דאי' בגמ' כל המטמא אדם כו' ושאינו מטמא אדם כו' רק דלכאורא קשה מנבלת עוף טהור דהאדם הבולעה מטמא אוכלין להיות תחלה ואינו מטמא אדם

ולכאורא בזה אין לאמר דנבלת העוף המטמא האדם היא שמטמאה את האוכלין להיות תחלה, דהרי נבלת עוף טהור עצמה אין בה טומאה רק להאדם הבולעה לזאת צריך לאמר דגם באוכל נבלת עוף טהור לא האדם הוא המטמא האוכלין להיות תחלה רק שנבלת עוף טהור היא המטמאה וזהו חידוש שחידשה התורה בנבלת עוף טהור שאינה טומאה המטמאת רק בהיותה כזית בבית הבליעה של אדם, אבל כשהיא בבית הבליעה היא המטמאה את האדם ואת הבגדים ואת האוכלין. ובזה אפ"ל כונת המשנה זבים שם האוכל נבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמא ב' כו' הכניס ראשו לאויר התנור הטהור טהור התנור (עיי"ש בפה"מ ובתוי"ט) ולכאורא למה לא חידשה המשנה דין זה בכל מה שהוזכר למעלה שאם הנוגעים הכניסו ראשיהן לאויר התנור. ולפי הנ"ל מיושב שפיר דכיון שהזכירה המשנה דהאוכל נבלת עוף טהור עושה אוכלין להיות תחלה וע"כ היינו דהנבילה עצמה חוזרת להיות טומאה ומטמאה, תטמא ג"כ התנור לזה השמיענו דכיון שאינה נעשית טומאה רק בבית הבליעה אינה מטמאה כ"ח אף שהיא בעצמה היא באוירה, ולאביי דאמר בנדה מ"ג דהוי בלוע בודאי ניחא ואפי' לרבא דאמר בה"ס גה"כ הוא וכ"ז הוא בנבלת עוף טהור אבל המשלח השעיר והשורף פרה ופרים בודאי לא השעיר הוא המטמא רק שגזה"כ הוא על העוסק והוא המטמא את האוכלין הרי הדבר חוזר להכלל המפורש בגמ' דכל שאינו מטמא אדם אינו עושה תחלה וכיון דהעוסקים אינם מטמאים אדם אינם עושים אוכלין להיות תחלה

ובזה יובן טעם הרמב"ם שכ' דנבלת עוף טהור מיקרי סופו לטמא ט"ח ופרים ושעירים הנשרפים ל"ה סופן לטמא ט"ח ולפי הנ"ל הדבר פשוט דנבלת עוף טהור בבית הבליעה היא עצמה נעשתה טומאה אבל לא פרה ופרים ושעיר דאינו טמא אלא העוסק ואפ"ל דזהו כונת הכ"מ שרמז בפ"ג מה' אה"ט אל דברי הרמב"ם בפה"מ ולכאורא אין ענין כלל לדבריו ולפמ"ש ניחא וצע"ג מ"ש לפי' דבריו כמו בפ"ו

פי"ד מהל' אבות הטומאה הל' ז' ח' ספק משקין לטמא אחרים טהור כו' חבית שהיא מלאה משקין ופשט הטמא את ידו לאוירה ספק נגע במשקין כו' המשקין טמאין והחבית טהורה (ואיירי במגע טמא מת שאינו מטמא הכלים וקמ"ל דאף שהספק לטמא ולטמא באים כאחד עכ"ז לטמא טמא ולטמא טהור) וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאויר החביות הרי החבית טהורה והמשקין שבתוכה טהורין שאינן מתטמאין אלא מן החבית

וצ"ע דלמה לו להרמב"ם האי טעמא הלא אפי' אם היו מתטמאין שלא מחמת החבית הלא ספק לטמא אחרים אף במשקין טהור כמ"ש הרמב"ם בהל' ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין אלו הטמאין במשקין אחרים כו' הרי המשקין אחרים טהורין כו' ואפ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא ספק משקין לטמא אחרים טהור רק אם הספק בנגיעה אבל ספק משקין טמאין כיון שהחמירו על ספיקן לטומאת עצמן ממילא גם אחרים מטמאין. והיה מיושב בזה דקדוק לשון המשנה טהרות פ"ד ספק משקין לטמא טמא כיצד טמא שפשט ידו כו' היה בידו ככרות טמאים וזרקן כו' לטמא אחרים טהור כיצד היה בידו מקל ובראשו משקין טמאין וזרקן כו' למה לו להמשנה ציור אחר לענין לטמא אחרים הלא היה להמשנה לאנקוטי בקצרה שאם המשקין האלה שהן טמאין מספק אם נגעו באוכלין או במשקין אינם מטמאין אע"כ כיון דנטמאו מספק שוב מטמאים אחרים ויעוי' בפוסקים לענין חד בחד שנתערב ואח"כ נתערב אחד באחרים, וכן לענין ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובות וצ"ע דא"כ אמאי החבית טהורה ואפ"ל משום דבכלי הוי עיקרו מדרבנן אבל א"כ גם משקין הוי עיקרו מדרבנן דאין טומאה עושה כיוצא בו

הן אמת דגם בתוספתא איתא הך טעמא אבל התוספתא י"ל דקאי אליבא דר"י דס"ל ספק לטמא אוכלין ומשקין טמא ויהיה מפורש מהתוספתא הלזו דלא כהצל"ח שכתב דבספק לטמא משקין אחרים כיון דאין טומאה עושה כיוצא בו גם ר"י מודה משו"ה צריך טעמא דאין המשקין מתטמאין אלא מחמת התנור אבל להרמב"ם דפסק דגם ספק לטמא אוכלין משקין טהור צ"ע

במשנה רפ"ו דטהרות מ"ב ובפ"ג דעדיות ארבעה ספיקות ר"י מטמא וחכמים מטהרים טמא עומד כו' הטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר כו' וטומאה ברה"ר כו' יעוי' ברמב"ם בפה"מ שפי' דנגע באחד וא"י אם בטומאה שברה"י או בטהרה שברה"ר וכן כתב בהל' אה"ט פ' ט"ו הל' ט' יעוי"ש והראב"ד פי' כגון שהטומאה ברה"י והטהרה ברה"ר ספק נכנס ברה"י ונגע וכן טומאה ברה"ר וטהרה ברה"י

והא דלא פי' הראב"ד כהרמב"ם י"ל דלטעמייהו אזלי למעלה דהנה לטעמי' דהראב"ד בטומאה דרה"ר נראה דהא דטהור ברה"ר אף בזמן שאין רבים מצויים שם הוא ג"כ דהוי דבר שא"י להשאל עליו כיון שרבים הולכים שם ומצויים לנגע, ולפ"ז תליא אם יכולים רבים לנגע הוי ספק טומאה ברה"ר ואם לאו הוי ס"ט ברה"י משו"ה בין שטהרה ברה"ר וטומאה ברה"י או איפכא כיון דהספק אם נכנס מרה"ר לרה"י או איפכא וזה הספק הלא יכול להסתפק בהרבה בני אדם ההולכים ברה"ר משו"ה ספק טהור וכן בבא דרישא טמא עומד וטהור עובר כו' וטהור עומד כו' שפי' הראב"ד שהטומאה מצומצמת ברה"י שהטהור העובר ברה"ר ספק נגע וא"כ הוי הספק בעוברים ברה"ר וכן איפכא דהוי הספק מטומאה דברה"ר ספיקו טהור כרבנן אבל בציור הרמב"ם דהאדם