הליכות אליהו (רמב"ם) מה

הרמב"ם בפירושו ובהלכות פי"ג מהלכות טומאת אוכלין שהוסיף לאמר ונגע בתוכו אשר לכאורא מיותר דהלא בכ"ח איירי ומטמא באויר

ולפי הנ"ל מוכרח הוא לרעתו דאילו באויר אינו מטמא לאברים רק היכא דנגע. וכן מוכח בכלים פ"ה מ"ח הרחיק ממנו את הטפלה כו' בזו אמרו הנדה והטהורה מסיקין בו כו' והעתיק הר"מ פי"ו מהל' כלים ופשוט דאין החששא רק בהכנסת אבר ממנה לתוך התנור ומכח הוכחות אלו הוכרח הרמב"ם לחלק בין אויר כ"ח להיכא דנגע בתוכו. ואף דלכאורא שוה מגע כ"ת לאויר ואין חילוק ביניהם בטומאה שהם מה"ת, ע"כ לענין מגע מקצת דהוא כמגע כולו אינו אלא במגע ממש, וההלכה כך הוא דאם נגע במקצת אבר אחד הוי כמגע כולו. אבל באויר אינו נדון אלא מה שהכניס ועי' בחולין כ"ו ובכלים פ"ח ובשבת קל"ח דלא חזינן לתנור כמאן דמלי טומאה הרי דלא דנין הטומאה כמאן דמלי דמיא רק הכ"ח חשבינן כמאן דמלי לטמא כל מה שבתוכו יעו"ש. (גם צ"ל דדין זה אינו אלא בטומאה היוצא מגופו אבל באה"ט מטומאת מגע ישנו לאברים אף באויר כ"ח ודין זה מוכרח ממשנה פ"ה דזבים האוכל נבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה והכניס ראשו לאויר התנור טהור התנור והוא משום דאינו מטמא כלי חרס וכן העתיק הרמב"ם באבות הטומאה שלא העתיק המשנה כצורתה רק שכתב סתם דכשהיא בבית הבליעה דאינו מטמא כ"ח והיינו כמו שכתב בפירוש המשנה שם דאינו מטמא התנור משום דאינו מטמא אדם וכ"ח משמע בהדיא דאילו היה מטמא כ"ח היה מטמא באוירו מוכח לפ"ז דאם ע"ז אינה מטמאה לאברים אף אם נפסקה והדיוט יכול להחזירה ונאמר דהיא כמחוברת מ"מ אין אבר ממנה מטמא אף במגע כיון דלא נוכל לאמר מגע מקצתה כמגע כולה כיון דמ"מ היא עתה מפורקת

ולפ"ז ע"כ צ"ל דכל השקלא והטריא של רב חמא הוא לר"ע דמטמאה לאברים והרמב"ם יפרש דלא כרש"י ותוס' דלר"ח איבעיא ליה לר"ע אם מטמאה לאברים דזה היה פשוט לר"ח דר"ע לא מקיש לנדה לקולא ובודאי מטמאה לאברים. רק בנפרקה מבעיא ליה ומיושב קושית התוס' פ"ב ע"ב ד"ה ולר"ע יעו"ש ובמל"מ, אבל לרבנן דאינה מטמאה לאברים לכאורא אין שום מקום כלל לחלק בין הדיוט יכול להחזירה כיון דאין אבר ממנה מטמא אף כשהיא מחוברת כמו נדה והא שהוצרך הרמב"ם להביא קצץ ממנה אבר היינו דבקצץ הויא טהורה לגמרי ואינה מטמאה כלל אף במגע

אבל אכתי צ"ע למה הביא הך דהדיוט יכול להחזירה דאם אינה מטמאה לאברים ל"ה רבותא כלל כנ"ל וגם דברי הכ"מ צ"ע שכ' דהוי בעיא דלא אפשיטא. לזאת נראה לפרש בכונת הרמב"ם דהלא עדיין יהיה נ"מ אם הכניסה כולה לאויר כלי חרס דכיון דנחשבה כמחוברת הלא מטמאה באויר, ואף דבמגע אינה מטמאה כיון דבעינן מגע כולה ואין טומאת מגע לחצאין כמו בכזית מת ונבילה שנחלק אינה מטמאה במגע דאינה מגע כולה כאחת. אבל לענין אויר כלי חרס שכתבנו למעלה דאף במחובר אין אנו דנין מה שנכנס מקצת כהכנסת כולה ממילא גם בנחלק אם נכנסו כולה אם אנו דנין בה דין טומאה היה לה לטמא באויר כ"ח (וצ"ע דלפ"ז יהיו שני חצאי זיתי נבילה אם הם מרודדים דיש בהם טומאה או שני חצאי זיתי מת מטמאים באויר כ"ח אף דאינם מטמאים במגע רק במשא או באוהל) ולפ"ז יפרש בעיא דרב חמא לר"ע דמטמאה לאברים מסתפקא ליה באבר אחד אם מטמאה או לא כיון דנחשבה כמחובר אף אבר אחד מטמאה אבל יהיה נ"מ גם לרבנן דאינה מטמאה לאברים. אם הכניסה כולה לאויר כלי חרס דאם יש בה טומאה, לא מיקרי זה לאברים וגם בנפרקה מטמאה, אבל אם נחשבה כמפורקת אין בה טומאה כלל ואף אם הכניסה כולה אינה מטמאה

אך לפ"ז יהיה קשה על סוגית, הגמ' דקאמר רב חמא לר"ע קא מיבעיא ליה הלא האיבעיא שלו יכול להיות גם אם אינה מטמאה לאברים וגם אליבא דרבנן. לזאת צ"ל דפשיטות דברי רב חמא משמע דמיבעיא ליה אם מטמאה לאברים ואם ילפינן מנדה לקולא והא דלא קא מיבעיא ליה בנשבר' דלהרמב"ם אי"ל כתירוץ התוס' דהלא גם בקצץ הוצרך להקישא דנדה וי"ל דרב חמא ס"ל דע"ז שנשתברה מאליה מותרת ובביטלה בודאי טהורה (ועי' בע"ז י"ג די"ל לענין טהרה גם בע"ז של ישראל מהני ביטול כמו בתקרובות אוכלין ועי' בריטב"א שם). והא דהעתיק הרמב"ם הך דינא דהדיוט יכול להחזירה אף דלדידיה גם במחוברת אינה מטמאה לאברים י"ל דנ"מ אם הכניס כל האברים דאם הוה כמחוברת מטמאה באויר כ"ח כנ"ל ומשו"ה דקדק הרמב"ם לכתוב והרי כל אבריה קיימים אינה מטמאה היינו דגם כל האברים ביחד אינם מטמאים כיון שנתפרקה. דאינה כמחוברת. והא דפסק הרמב"ם הך בעיא לקולא י"ל עפמ"ש להלן מדברי הרמב"ם פ"י מהל' כלים הל' ט"ו דס"ל להרמב"ם דאף בהדיוט יכול להחזירה הוי כמפורקת וטהורה דפסק כרבא בשבת נ"ח וא"כ ע"כ צ"ל דבעיא דר"ח אזלא בשיטת אביי שבת שם או כיון דמטמאה לאברים יש לה טומאה כיון דל"ה ביטול ושפיר קא מיבעיא ליה בע"ז אם הדיוט יכול להחזירה אם מטמאה לאברים לא אזל מינה טומאה דל"ה כנשתברה אבל לדידן דקיי"ל כרבא גם אינה מטמאה לאברים פשוט דאזל מינה טומאה כיון דלא הוה כשלימה ואינה מטמאה לאברים וזהו ברור לדעתי

פ"ו מאבות הטומאה הל' ט"ו השורף פרה כו' אע"פ שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו אם נגעו באוכלין ומשקין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עי' בכ"מ שכ' הדבר תימה האיך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמו קאי כו' ומ"מ צריך לימוד מנין לו שאינן מטמאים אוכלין אלא להיות שני, וע"ק שנראה מדבריו ששעיר המשתלח ג"כ מטמא כו' ולמה פסק כר"מ. ודבריו תמוהין מאד הלא הר"מ בעצמו פסק בהדיא פ"ג דפרה ופרים ל"ה סופו לטמא ט"ח, ואם כונת הכ"מ אם קבלו טומאה ממק"א עדיין קשה למה כתב ומ"מ צריך לימוד כו' הלא אינם אלא ראשון ובודאי אינם עושים אלא שני וצ"ל דט"ס בדבריו ועי' בח"צ סי' ק"ז שתמה עליו וכ' שט"ס ברמב"ם וצ"ל אם נגעו באוכלין שלא בשעת מעשיהן כו' וגם דבריו תמוהין דהלא כבר כתב זה הרמב"ם בכמה מקומות דלאחר פרישתן אינן אלא ראשון לטומאה, וגם קשה לעשות ט"ס

אבל באמת דברי הרמב"ם מפורשים במקום אחר והוא בפירוש המשנה פ"ה דזבים שכ' בפירוש מ"י ודע כי שורף פרים כו' אינם מטמאים אוכלים לטמא ב' ולפסול אחד כו' כמו כל ראשון לטומאה ואינו סותר הכלל שאמר ר"י כל המטמאין בגדים בשעת מגעו כו' ולא אמר מטמא בגדים גרידא ואלה לא במגע יטמאו בגדים אלא בהתעסקם עסק מיוחד ע"כ ועי' במל"מ דרמז לדבריו, אבל עדיין לכאורא הדבר מתמיה כמו שתמה הכ"מ מנין לו להרמב"ם חידוש דין זה שהבגדים נטמאו והוו ראשון ואוכלים לא יעשה ראשון ואין לחדש דין כזה מפני שלא הוזכרו במשנה ולא מנאם בכלל המטמאים שנים כו'. ונראה שהרמב"ם הוציא דין זה מגמ' מפורשת בזבחים ק"ה ע"ב