הליכות אליהו (רמב"ם) מד

כו' נבלת עוף טהור לר"מ מונין לה ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו וכל היכא דאינו מטמא כו' אמאי קא בעי דוקא לר"מ

מזה משמע לכאורא כהראב"ד אך באמת גם לדידיה קשה דאכתי איכא דתנא דבי ר"י דהזכיר בהדיא נבלת עוף טהור ולמה נקט לר"מ שלא הזכיר בדבריו כלל נבלת עוף טהור והנה בפירושא דהאי מונין בו ראשון ושני לא הזכיר רש"י ע"ז כלום ויש לפרש אם מונין בו ראשון ושני כמו איבעי' דרשב"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני כו' עי' בחולין ל"ו ובשארי דוכתי ואף דהתם בחולין איירי בקדש והכא ל"ד קדש מ"מ יש לפרש כנ"ל

ונראה דיהיה תלוי במחלוקת רמב"ם ורש"י דהנה עוד איבעי ליה לר"ז שם הא דתנן חבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואינו חבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני והנה הרמב"ם מפרש כגון שני אוכלין שחבורם ע"י משקין ונטמא אחד מהם שנגע בו טומאה אם השני ע"י חבורם הוי ג"כ ראשון או שהוא נעשה שני עי' פי"א מהל' אבות הטומאה ובהשגת הראב"ד. אבל לרש"י דמפרש דהאיבעיא הי' אם שני חצאי זית נבילה שחבורם ע"י משקין הא דמטמאין טומאה קלה אם מונין בו ראשון ושני ולפירושו ע"כ א"א לפרש כהרמב"ם דאם המה מטמאין ע"כ נעשה ראשון דמאיזה צד יעשו שני אע"כ דהאיבעיא היא כמו בצריד של מנחות אם מונין בהם ראשון ושני כלל

ולפ"ז גם באיבעיא ראשונה י"ל דלרש"י היה האיבעיא אם מונין בו ראשון ושני כלל ולשני הפרושים הנ"ל י"ל דלא קא מיבעיא ליה רק לר"מ לפירש"י הוה האיבעיא כמו גבי צריד של מנחות דלא הוה אוכל מוכשר אם הוה ראשון כמו כן לר"מ אף דס"ל דט"ח משוי שאינו אוכל כאוכל אם מהני לממני ביה ראשון ושני אבל לרבנן דבעי' שיהי' כביצה פשוט דמהני ביה לממני ראשון ושני ואף להרמב"ם דהאיבעיא הוא אם עושה ראשון או שני ג"כ י"ל דלא מיבעי ליה רק לר"מ דחמיר ליה לעשות שאינו אוכל כאוכל אם חמיר ליה ג"כ לעשות ראשון כמו ט"ח עצמה ופשיט ליה דאינו עושה אלא שני וכ"ה ברמב"ם פ"ג מהל' אה"ט דאינו עושה אלא שני דהוא עצמו הוה ראשון לטומאה

הא דכתב הרמב"ם דכזית נבילה צריכה מחשבה להצטרף לטמא ט"א וכן מ"ש התוס' גבי אבמה"ח שהבשר בשעת חבורן מטמא ט"א משום ט"ח ומצטרף לכביצה היינו משום דכל שטומאתו ושיעורן אינו שוה אינו מצטרף אפי' אם חמור ממנו כמו שמפורש במעילה י"ז וברמב"ם פ"ד מהל' ט"א לזאת ההכרח לאמר דמטמא ט"א משו"ה מצטרף לפי המבואר בחולין קנ"ט דאם לאו בה"ס היה נטמא המטמא ט"ח מבשר ועצם שעמו צ"ע א"כ יהי' נטמאים פרים ושעירים הנשרפים ובזבחים ק"ו מפורש דפסול טומאה פוסל בפרים ושעירים הנשרפים וצ"ל דלא הקפידה התורה על טומאת עצמו ולא על טומאה מהפוסקים ועי' בתוס' ד"ה מחוסר יציאה כו' ומה שתירצו שם אינו שייך על פרים ושעירים ופרה אדומה שמתטמאים מכ"מ, וע"כ דעל טומאת עצמן לא קפדו, ואף שיש בהם טומאת עצמן אם נטמאו בשרץ נפסלו ועי' ב"ק ע"ז בתוס'. שוב ראיתי שהראב"ד פ"ח מהל' אבות הטומאה הל' ג' כתב להשיג על הרמב"ם שכ' דפיגול ונותר מונין בהם ראשון ושני מהא דאמרינן בזבחים פ' טבול יום כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני כו' הרי דמפרש הגמ' כמו שכ' לדעת רש"י ולפמ"ש הרמב"ם לטעמיה אזיל דכונת הגמ' דכל היכא דאינו מטמא אדם אינו עושה ראשון כנ"ל ולענין גוף השגת הראב"ד ופ' דברי הרמב"ם פ"ח מהל' אה"ט ה"ג הכל כתבתי במק"א מ"ש על הרמב"ם לענין פרים ושעירים הנשרפים ראיתי בח"צ סי' ק"ז שכ' ג"כ לפרש צריכין הכשר טומאה ממק"א היינו שצריכין לקבל טומאה ע"ש ובאמת לא חידש הוא בפי' הגמ' שגם הראב"ד פי' כן בדברי רבנן כמו שהבאתי למעלה

נזיר נ' ע"א בעי מיני' אביי כו' יש נצל לבהמה כו' ת"ש המחהו באור טמא בחמה טהור ואס"ד עד לכלב כו' אימת ממחי ליה בתר דאסרוח בחמה כיון דאסרח הויא ליה עפר כו' והנה הך המחהו באור לגבי נבלת עוף טהור מתניא וכן העתיק הרמב"ם פ"ג מהל' אבות הטומאה ומדפשיט הגמ' מנבלת עוף טהור על הא דיש נצל לבהמה ש"מ דנבלת בהמה ונבלת עוף טהור כחדא הוא, ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם שפסק דנצל בהמה הוא ספק ונצל עוף טהור יעוי' פ"א מהל' אה"ט ופ"ג ויעוי' בכ"מ ומל"מ שהאריך בזה. ונ"ל ליישב בפשטות דס"ל להרמב"ם דהמחה בחמה הוי קודם נימוח משלא בחמה ולפ"ז כיון דע"י אור ל"ה נצל והמחה בלא אור כיון דבעוף הו"ל עפרא בעלמא וטהור מכלל דבבהמה לא הו"ל עפרא בעלמא ומשו"ה סתם וכתב דבבהמה הו"ל ספק ובעוף לא הו"ל נצל כיון דאי אפשר אלא שלא עט עור והו"ל עפרא בעלמא ויעוי' בתוס' פסחים כ"ד ע"ב לענין אוכל חלב חי שכתבו התוס' בד"ה פרט לאוכל חלב חי דהא דתניא הקפה את החלב ע"כ איירי ע"י אור דאי ע"י חמה הו"ל אוכל חלב חי משמע בהדיא דרק משום שלא כדרך אכילתן פטור אבל לא הוה עפרא בעלמא ויעוי' בחולין ק"כ דג"כ על נבלת עוף טהור קאמר בחמה אסרוחי מסרח יעוי"ש

פ"ו מהל' אבות הטומאה הל' ג' קצץ אבר ממנה אפי' היה כמרדע ה"ז טהור שע"ז אינה מטמאה לאברים כו' מה דוה אינה מטמאה לאברים כו' כקולי אבות הטומאות דנו בה כו' נתפרקה ע"ז אע"פ שההדיוט יכול להחזירה והרי כל אבריה קיימים אינה מטמאה וכ' הכ"מ בפרק ר"ע כו' בעיא דלא אפשיטא ועי' במל"מ שתמה דהלא בפי"ב מהל' כלים פסק בטומאת ע"ז דחזרה לטומאה ישנה מספק אף דהוא בעיא דלא אפשיטא בע"ז נ"ג הרי דבטומאת ע"ז אף שהוא מד"ס מחמיר מספיקא. עוד הקשה דהלא לא אצטריך הקישא לנדה רק בהדיוט יכול להחזירה או אף באינו יכול להחזירה אבל היא של פרקים, דאי גם בנשתברה אצטריך הקישא לנדה מנ"ל בשל פרקים דהלא בנדה אין יכול להחזירה כמ"ש התוס' שם פ"ג ע"ב

והנה הקושיא הזאת לק"מ להרמב"ם לטעמיה שכתב בפ"ח מהל' אבות הטומאה דנדה וכיוצא בה אינה מטמאה לאברים. היינו שאם הכניס אב הטומאה את ידו לאויר כלי חרס לא טמאהו מפני שאינה לאברים יעו"ש הרי לטעמיה אף האבר כשהוא מחובר אינו מטמא בנדה וכי"ב. מכש"כ בשנפרקה אף בשל חוליות וההדיוט יכול להחזירה דאינה מטמאה אך דלפ"ז יהיה תמוה האיבעיא גם בהדיוט יכול להחזירה לרבנן דאקיש ע"ז לנדה ואינה מטמאה לאברים דמה מהני בהדיוט יכול להחזירה וע"כ דכ"ז אינו אלא לר"ע ויעוי' במל"מ שכ' ליישב דברי הרמב"ם דלרבנן פליגי בזה רב חמא ואיכא דבעיא לה יעו"ש ולפי שיטת הרמב"ם לכאורא א"א לאמר כן

גם בלא"ה דברי המל"מ דחוקים ומשמע פשטות הגמ' דאיכא דבעיא לה ג"כ לרב חמא הוא והנה משמע בפ"ח מהל' אה"ט דהא דאינו מטמא אם הכניס ידו דהיינו אינו מטמא לאברים דזה דוקא אם לא נגע בתוכו, אבל אם נגע מטמא וכן הוא מוכרח במשנה ח' פ"ד דמכשירין קדרה שהיא מלאה מים ונתונה לתוך המקוה ופשט אה"ט את ידו ולתוכה טמאה כו' ולכאורא סותר לדינו של הרמב"ם ומוכח דבכה"ג מטמא לאברים, אבל באמת נשמר מזה