הליכות אליהו (רמב"ם) מג

לענין דבר דבעי מים חיים אבל לא למקוה ומשמע דהא דסייע להגביה המים ג"כ אינו פסול רק לענין פרה משום דבעי מילוי בכלי אבל גבי טבילת זב דלא בעי רק מים חיים אינם נפסלין רק אם הולכין דרך דבר המקבל טומאה יע"ש. הלכות מטמאי משכב ומושב

מס' עירובין כ"ז ע"א תוד"ה כל שהזב כו' מספקא ליה לר"י כו' דעליונו של זב כו' אי הוי דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא. כונת התוס' להסתפק אי דומיא דמשכב שאינו מטמא אלא בראוי למשכב כן בעליונו ש"ז דוקא בראוי להיות עליונו של זב אבל בודאי עליונו של זב מטמא אף אוכלין ומשקין ומדף כמו דאי' בהדיא במשנה ב' פ"ה דזבים אוכלין ומשקין ומדף מלמעלה מטמא כו' אוכלין ומשקין ומדף מלמטה טהורין יעוי"ש וכ"ה בתוספתא ריש פ"ה דזבים החמירה תורה באוכלין ומשקין מלמעלה מאוכלין ומשקין ומדף של מטה. וכ"ה בתו"כ וכל כלי עץ ישטף מה בא זה ללמדנו כו' אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שע"ג הזב כו' מלמד שהוא עושה ע"ג מדף יעוי"ש ויעוי' בר"מ ובר"ש פ"ד דזבים מ"ו. ועי' בר"ש פ"ה ריש מ"ב שכתב בהדיא להסתפק כנ"ל אבל מסתימת לשון הרמב"ם משמע דעליונו ש"ז נוהג בכל דבר ויעוי' בהשגת הראב"ד פ"ו מהל' מטמא מו"מ שדעתו דעליונו ש"ז מטמא כלי שטף

ולכאורא דבריו סותרים לגמ' מפורשת נדה ל"ב מה עליונו ש"ז אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין וכ"ה בפ"ד מ"ו דזבים (וכבר העיר בזה הכ"מ בשם הר"י קורקס ומ"ש הכ"מ בראש דבריו דכיון דס"ל להראב"ד דעליונו ש"ז הוא מה"ת הוה הוא ראשון לטומאה דמטמא כלי שטף לא אבין דבריו דהלא אדרבא קיי"ל דאין ראשון מטמא כלים וצ"ע) ובפ"ו דעדיות יעוי"ש והנראה בזה דלכאורא עוד יש לדקדק על הראב"ד דנקט כאן כן בהל' ה' כבר כתבנו למעלה שעליונו ש"ז מטמא כלי שטף במגע מ"ש כלי שטף דנקט הלא היה לכתוב סתמא את הכלים וגם כלי חרס בכלל דמ"ש

לזאת נראה דלהרמב"ם והראב"ד היה קשה להו קושית התוס' בנדה ל"ב דאם ילפינן עליונו של זב מקרא דהנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב דהלא קרא איירי בכלים דבני טבילה נינהו והלא עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין לזאת ס"ל להרמב"ם דבאמת לא ילפינן עליונו של זב רק כמו דאמרינן בתו"כ מוכל כלי עץ ישטף במים דהיינו עליונו ש"ז וס"ל דל"ה אלא אסמכתא, אבל הראב"ד ס"ל כפשטות הגמ' דמכל אשר יהיה תחתיו נפקא ממילא ע"כ מטמא כלי שטף אבל אין זה אלא בשעה שהוא עוד עליונו של זב דהיינו שהוא מחובר לטומאה אבל אם פירש גם הראב"ד מודה דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין והוי דינו בעת שהוא מחובר לטומאה כמו אדם הנוגע בזב שבשעת מגעו מטמא כלי שטף במגע ואינו מטמא אדם וכ"ח

וי"ל דהיה הכרח להראב"ד לחדש דין זה ממשנה מפורשת לפי גי' דידן בפ"ה דזבים האוכלין והמשקין ומשכבות ומושבות ומדף מלמעלה מטמאים שנים ופוסל אחד ר"י מטמא אחד כו' והוא תמוה דהלא כללא כייל בראש הפרק כל שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו מטמא שנים כו' והאיך הכלים שהם למעלה מן הזב מטמאים שנים אע"כ שעליונו של זב ג"כ מטמא בגדים (דהיינו כלי שטף) בשעת מגעו, ומשו"ה מטמא שנים בשעת מגעו ודיוקא דמתני' ריש אהלות ג"כ מסייעא להראב"ד דהכי תנן אדם ובגדים מטמאין בזב חומר באדם שאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים הרי דדוקא בטומאת מגע אבל בטומאת עליונו של זב כל מה שהוא למעלה מן הזב מטמאין בגדים בשעת מגען אבל הרמב"ם לא גריס בפ"ה דזבים מטמאים שנים וכן משמע מדבריו הל' ו' הא למדת שכל מה שיהיה למעלה מן הזב כו' הרי הוא ראשון לטומאה כו' ועי' בתוי"ט פ"ה שם. הלכות אבות הטומאה

פ"ג מהל' אבות הטומאה הל' ג' פרה אדומה ושעירין נבלת עוף הטהור כו' ואם חישב עליה לאכילה ה"ז מטמאה טומאת אוכלין כו' וא"צ הכשר פרה אדומה ושעירין הנשרפין אינן כן אע"פ שמטמאין העוסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהם טומאה כו', וכ' ע"ז הראב"ד חיי ראשי כאשר עיינתי בהאי סוגיא לא מצאתי כדבריו כו' כו' עד והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבלת עוף טהור ועי' בכ"מ מש"כ בזה לפרש מ"ש בגמ' צריכין הכשר טומאה ממק"א והוא דחוק מאד בלשון הגמ' לפרש צריכין הכשר טומאה ממק"א דקאי ארי"ש דלא הוי טומאה חמורה לענין דלא בעי הכשר רק אם מטמאים בנגיעה בלא עסק ואין לשון ממקום אחר משמת כדבריו

ומה שהביא מדברי הרמב"ם בסוף זבים לא משמע שם כלום כיוצא כדבריו ע"ש. גם לא תירץ הכ"מ כלום על עיקר קושית הראב"ד למה חילק בין נבלת עוף הטהור לפרים ושעירים הנשרפים ובגמ' משמע דדינם שוה, וגם לפמ"ש הכ"מ שצריך שיהיה מטמא הנוגעים בו בלא התעסקות והלא גם נבלת עוף טהור אינו מטמא במגע בלא אכילה וצ"ע שלא סיים הכ"מ לתרץ מה שהתחיל והנראה בזה דהרמב"ם יפרש מ"ש בגמ' צריכין הכשר טומאה ממק"א דקאי על רבנן דר"מ בדין פרה ופרים דהגמ' הקשה אי אית להו דרי"ש היינו דשייך גם בפרה ופרים ואית בהו סברת רי"ש אפי' שעיר נמי. ואי לית להו היינו דלית בהו סברת רי"ש משום דאינם מטמאין רק העוסקים וא"צ שיהיו ראוים לאוכל כמו נבלה ונבלת עוף טהור (ואף שמת ג"כ איקרי סופו לטמא ט"ח אף שאינו אוכל מ"מ העור וכ"ד שאינו עיקר גופו אינם מטמאין) אפי' פרה ופרים נמי וע"ז קאמר צריכין הכשר טומאה ממק"א והיינו כפי' הראב"ד (רק דהראב"ד סבירא ליה שזה דלא כרי"ש והרמב"ם ס"ל דאף בפרים ושעירים הנשרפים מודה דלא הוי סופו לטמא ט"ח כלל) דמ"ש רבנן דמטמאין טומאת אוכלין היינו אם קבלו טומאה ממק"א וקמ"ל דלא כר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וכיון דבעי הכשר מים ושרץ לא מטמאו כשהם חיים כמו שארי אוכלין והא דמשמע בגמ' דנבלת עוף טהור ל"ה סופו לטמא ט"ח רק לר"מ יעו"ש. נ"ל דלק"מ להרמב"ם דהא דבעי מרחב"א נבלת עוף טהור לר"מ מהו שיטמא בכזית. הא דנקט לר"מ הוא משום דבכזית לרבנן בודאי לא מטמו ט"א רק בכביצה ולר"מ דלא בעי בשעיר המשתלח ראוי לקבל טומאה משו"ה בעי בנבלת עוף טהור בכזית וה"ה דמצי למיבעי בשעירי ובפרים הנשרפים ואפ"ל דהתם הוי כמו דנקט בפומיה

ומה דאי' בגמ' בנוסחי דילן והא קתני רישא צריכה מחשבה וא"צ הכשר ומאן שמעת ליה האי סברא ר"מ ומדרישא כו' כבר כ' בש"מ דבכל ס"י ליתא להאי גירסא וכ"ה בד"ס וכן הי' גי' תוס' ורש"י והר"ש וכ"ה בתוס' ב"ק ע"ז ד"ה פרה כו' ומסולק קושית הגרע"א שם, וכן מה דאיתא בספרים דילן רישא וסיפא ר"מ כו' אין רישא וסיפא ר"מ כו' בס"י ליתא רק הכי גרסי' מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ מידי אריא סיפא ר"מ ורישא רבנן וכ"ה בד"ס והא דא"ל רב המנונא לר"ז לא תיתב אכרעיך