הליכות אליהו (רמב"ם) מב

שם דכמו דמודה ר"ש דפסול מחשבת פיגול בפרים ושעירים הנשרפים כן לרבנן בפיגל בדבר הנעשה בפנים מ"מ הכא גבי פרה י"ל דגם פסול לא הוי ועי' בתוס' זבחים י"ד מודה ר"ש לפסול מק"ו מה שלא לשמה כו' והקשו מה שלא לשמה דפוסל בד' עבודות ותי' דילפינן משינוי בעלים דהוי כמו חוץ לזמנו דאינו פוסל אלא בזריקה ולפ"ז בפרה אם נלמוד בק"ו משלא לשמה יהיה ג"כ קושית התוס' ומשינוי בעלים לא נוכל למילף דלא שייך בה שינוי בעלים

גם אין סברא למילף מחשבת פרה משאר מחשבת קדשים דיש לאו על המחשבה שאינה נכונה עי' בזבחים כ"ח וברמב"ם פי"ח מהל' פה"מ. ולכאורא יש להוכיח דמחשבת חוץ לזמנו פוסלת בפרה מהאי סוגיא דזבחים י"ד שהזכרנו למעלה דהאיך יליף חוץ לזמנו משלא לשמה מה שלא לשמה שכן פוסל בפרה אבל באמת אין זה ראיה דהנה מחשבת חוץ למקומו י"ל בודאי לא שייך בפרה אף דיש לה מקום קבוע במערכתה נגד פתח ההיכל מ"מ אין יציאה פוסל בה כדאי' בתוספתא דפרה והביאה הראב"ד בהשגות פ"ד דפרה וכן משמע להדיא ברמב"ם

ולפ"ז יקשה על מאי דקאמר הגמ' שם חוץ למקומו מנ"ל וכ"ת משלא לשמו מה שלא לשמו דפוסל בבמה שלא לשמה במאי בפסח וחטאת פסח וחטאת לא קרבו בבמה ואכתי לפרוך מה שלא לשמו דפוסל בפרה וחיץ למקומו אינו פוסל אע"כ דליכא למיפרך מפרה דאינה קדשי מזבח ולא שייך לא לעשות פרכא ולא יוכיח מזה (וגוף הפסול דשלא לזמנו אינו שייך בפרה אינו מפורש בהדיא והנה בבשרה מצינו בהדיא בספרי ובתוספתא דאינו פוסל בה לינה וה"ה בשאר הדם. אך בהזייתה אינו מפורש רק מלשון הרמב"ם שכ' לינה אינה פוסלת בפרה ואם שחטה היום והזה דמה כהלכתה ונשרפה אפי' אחר כמה ימים כו' משמע דהזאה בעינן ביום שנשחטה)

ולפ"ז צ"ע על המחשבה הזאת לאכול מבשרה מה פסול יש בה אם חוץ לזמנו הלא אין זמן כלל לבשר הפרה כמבואר למעלה גם אין מקום כלל לפסול בה יציאה ולא שייך בה מחשבת מקום לא על אכילה ולא על שריפה. וצ"ע על הר"ש והרא"ש למה נחתו לטעמא דהוי מחשבה על דבר שאין דרכו לאכול. לכן נראה בזה שיטת הרמב"ם ע"פ מה שכ' בסוף פ"ד מהל' מעה"ק וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטה כו' ושיקטירו לאישים ושהקטרתו לריח בלבד ושיהיה ריח זה נחת רוח כו' ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו משמע מלשונו דאם שחטו שלא לשם ריח ניחוח אינו מרצה וכן כתב הל"מ שם. ולפ"ז בפרה ששחטה לאכול מבשרה ולשתות מדמם הלא הוי כמי ששחטה שלא לאשים ושלא לריח ניחוח אשר לפי הנ"ל בכל הקרבנות לא היה מרצה, אבל בפרה כשרה ומרצה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח

ומיושב מה דלכאורא יפלא מה שיאטיה דריח ניחוח לפסול מחשבה הלא לא מצינו זאת בשום מקום אבל לפי הנ"ל מדוקדק בלשונו יפה. אך לכאורא דברי הל"מ תמוהים כמו שתמה המל"מ שם וגם הל"מ בעצמו כתב שפשטות דברי הרמב"ם בפי"ג משמע שאין מחשבה אחרת מעכבת. ואפילו דאינו דומה שריפת פרה להקטרת אימורין שאינם מעכבין והכא עיקר מצות פרה שריפתה וה"ז דומה ולהקטרת הקומץ ואף שגם בהקטרת הקומץ אמרו לאכול דבר שדרכו להקטיר כשר י"ל דהתם לא כתיב גבי קומץ והכא כתיב גבי שחיטה

אבל הדברים אלה יש סיוע למה שמשמע מדבריו ספ"ד מהל' מעה"ק ובא זה ולימד ע"ז

שם הל' י"א י"ב שרפה חוץ ממערכה שנשחטה כו' פקע מעורה ומבשרה ומשערה כזית יחזיר ואם לא החזיר פסולה. פקע חוץ ממערכתה מרבה עליו ושורפו במקומו כו' והנה בתוספתא איתא פקע חוץ מגיתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו. ופשטות התוס' מורה כפי מש"כ הראב"ד בחוץ לגיתה אם לא החזיר פסולה וחוץ למערכתה יכול לשרוף במקומו

אבל שיטת הרמב"ם אינו מובן שהלא לפי' שהוא לפנינו אינו מחלק כלל בין גיתה למערכתה מה זה שחילק וכתב מתחילה פקע יחזיר ואם חוץ למפרכתה שורפו במקומו ותמוה על הכ"מ שלא ביאר דבריו וע"כ צ"ל דהוא מפרש הכונה יחזיר היינו שצריך לשורפו. וחוץ לגיתה היינו ממקום שריפתה ותנא והדר מפרש דאינו צריך דוקא להחזירו אבל בתוספתא לענין יציאת הדם ראב"י אומר חוץ לגיתה פסולה חוץ למערכתה יחזיר כו' משמע בהדיא כהראב"ד ולפנינו ברמב"ם אי' הוציא את הדם חוץ למערכתה והזה פסולה משמע דפסק כראב"י דדוקא הזייתו פסולה אבל אם החזיר הדם כשר. וצ"ע אמאי לא הביא הא דחוץ לגתה פסולה ועי' בכ"מ ועי' לעיל בפ"ב שמקום שריפתה היה תחתיו חלל מפני קבר התהום לזאת היה נראה דאם הוציא חוץ לגתה פסולה מפני מעלה שחששו במעשיה מפני קבר התהום אבל לפ"ז מאי מהני חזרה ואולי בפקיעין לא חששו רק בדם וכ"ז צ"ע לעת הפנאי

פ"ו מפרה הל' ח' נתן את החבית במים ודחק את החבית בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית הרי אלו פסולין כו' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה אם סייע בו המים כדי שימלאו הכלי המים פסולין כו' והוא מהמשנה פ"ו דפרה נתן ידו או רגלו כו' ועי' בזבחים כ"ה ע"ב תנן התם נתן כו' ארחב"א אר"י זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי (עי' פירש"י דאי לאו ככלי דמי הו"ל כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות) א"ל ודלמא בשותת א"ל כו' כדי שיעברו מים לחבית תנן כו' ולכאורא להרמב"ם דס"ל דכל שסייע בדבר המקבל טומאה אף רק שיגבהו המים ויעלו לחבית פסול ע"י דבר המקבל טומאה האיך יפרש הוכחת הגמ' דאויר כלי ככלי דמי

לזאת נראה דהרמב"ם לא יפרש הגמ' כפירש"י והוכחת הגמ' אינה מהא דפסול כשנתן ידו או רגלו רק ההוכחה היא כמו דאמר לעיל לענין דם מהפר יקבלנו אויר שאין סופו לנוח כו' אויר שסופו לנוח מאי כו' שא"א למזרק בלא זינוק וגם כאן הוי ההוכחה כיון דתנן במתני' דאם סייע שירדו המים לכלי ע"י דבר המקבל טומאה פסול. זאת אומרת דאויר כלי ככלי דמי דאם לאו ככלי דמי הלא כיון דעוברין המים לכלי דרך אויר כלי חרס הלא הולכין ע"י דבר המקבל טומאה ואף בכל מילוי או שאם נתן עלי אגוזים ג"כ פסול. וע"ז קאמר דלמא בשותת כו' כדי שיעברו המים לחבית תנן ומשמע בהדיא דלא בשותת איירי רק בהולכים דרך אויר הכלי

ופשטות הגמ' מורה ג"כ כפי' זה דלפירש"י קשה דאף אם אויר כלי לאו ככלי דמי לא הוי המשכה הא דיורד דרך אויר כלי ולא שמענו מעולם המשכה כזו דרך אויר. ועי' בת' הרא"ש כלל ס"ו דהביא באמת ראי' מזה דהמשכה הוי אפי' דרך אויר אבל לפי פירוש הרמב"ם אין ראיה כלל מזה אדרבא יש להוכיח איפכא, גם לפי פירש"י צריך לחלק בין המשכה זו להמשכת שאובין דל"מ בודאי המשכה דרך אויר ועי' ברמב"ם הל' מקואות פ"ט לשיטת הרמב"ם דפסול דבר המקבל טומאה אינו רק