הליכות אליהו (רמב"ם) מ

עצמה, אבל לכאורא לא משמע כן ברמב"ם הל' שחיטה פ"ב האומר ה"ז זבחי שלמים וולדה חולין ושחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שא"י לשחוט אותו בריחוק מקום והוא מגמ' דתמורה י"א הרי דאף שחיטת קדשים מתרת, ויעוי' בתוס' תמורה שם דכתבו דהוה מצי למפשטיה מהא דתניא השוחט חטאת ומצא בה בן ד' חי נאכלת לכ"א והיינו למ"ד בהוייתן קדושים ויעוי' בש"מ שכתב בשם הרא"ש דהוה מצי לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו הרי דאף בכלו חדשיו שחיטת אמו מטהרתו (ועפ"י דברי הרמב"ם הנ"ל תמוהים דברי הלח"מ פ"ד מהל' פה"מ הל' ו' שכתב ועי"ל דרבינו פוסק אם שיירו אינו משוייר ומ"מ פסק כר"י גבי מפריש חטאת מעוברת מטעמא דאדם מתכפר בשבח הקדש והלא בפ"ב דשחיטה מפורש דס"ל אם שיירו משוייר וצע"ג). אך הרמב"ם אינו מוכרח לזה ויש לפרש דבלא כלו לו חדשיו איירי אך סתימת לשונו משמע דאף בכלו חדשיו איירי, וכן מוכח להדיא ברמב"ם ספ"א מהל' מעה"ק שכתב שם בהל' י"ט היתה הבהמה מעוברת כו' אע"פ שכלו חדשיו אפי' נמצא חי אינו מעלה חלבו כו' והרי העובר כאחד מאבריה וצ"ע דברי הרמב"ם בהל' תמורה הנ"ל במה שדקדק לכתוב בן ד' חי

ודרך אגב ראיתי להעיר על דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה דהלא הוא בעיא דלא אפשיטא בחולין ע"ד הושיט ידו למעי בהמה ושחטה כו' והרמב"ם לא הביא הך בעיא וכן הרי"ף ויעוי' בר"ן שכתב דקיי"ל ד' סימנים אכשר בה א"כ האיך פשיטא להגמ' בתמורה דלא קרינן כאן כי ירחק כו' הלא אפשר לשוחטו במעי אמו ויעוי' בט"ז יו"ד סי' כ"ד שהקשה על שיטת הר"מ דתחת מטלית פריס הוה חלדה א"כ גם במעי אמו להוי חלדה ויעוי' בתב"ש שם, אבל הלא גם זה הוא בעיא דלא אפשיטא ופסק הרמב"ם דל"ה אלא ספק נבילה א"כ גם הכא אפשר לשוחטה בכה"ג וי"ל דמ"מ שחוטה כה"ג בשחיטת סימני אמו ל"ש כי ירחק והלא ד' סימנין אכשר בה ונהי ובשחיטת סימנין דידה איתא בריחוק מקום מ"מ כיון דבשחיטה זו ל"ה בריחוק מקום ל"ש אי אתה זובח בריחוק מקום

ובישוב דברי הרמב"ם פ"ד מהל' תמורה י"ל דאיירי אף בהקדישה מעוברת כסתם חטאת כדי דלא לבוא לידי מעילה מביאה בעזרה ומקדישה דאם הוה כלו חדשיו הוי כהפריש חטאת לאחריות ולא דד' סימנין אכשר בה רחמנא כיון דהוי לה חיות בפ"ע וכמש"כ למעלה למ"ד בהוייתן הם קדושים כן הכא בהפריש חטאת מעוברת למ"ד שיירי משוייר ובפ"א מהל' מעה"ק איירי בשאר קדשים בלא הפרישה מעוברת וצ"ע

ודברי הרמב"ם ספ"א מהל' מעה"ק שהבאנו למעלה צע"ג דהלא אי' בחולין ע"ה פלוגתא דר"י ור"ל דתלש חלב מבן ט' חי דר"י ס"ל דחייבין עליו ור"ל פוטר וקאמר התם מה חלב ושתי כליות האמורות באשם כו' כו' אלא לדידך ליקרב א"ל מידי דהוה אמחוסר זמן יעו"ש דאף לל"ק לר"י ל"ה הטעם משום דלאו חלב הוא. א"כ האיך כתב הרמב"ם הטעם משום דהוה העובר כאבר מאבריה דז"א אלא לרשב"ל והו"ל לכתוב הטעם כמו לר"י דהתורה מעטי'

ועוד צע"ג דהלא הרמב"ם פוסק בפ"ז מהל' מאכלות אסורות דאף בשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי דהחלב אסור א"כ האיך כתב כאן הטעם על החלב דאינו קרב משום דהוי העובר כאבר מאבריה. וכ"ז צריך ישוב לעת הפנאי ויעוי' בלשון הרמב"ם בהל' מ"א שעל עובר שלא כלו חדשיו דהחלב מותר כתב הטעם משום דהוה כאחד מאברי הבהמה וכאן בהל' מעה"ק כתב זה על כלו חדשיו וצ"ע. הלכות טומאת מת

נדה ע"א תוד"ה מקור מקומו טמא כו' ולא לענין שיהא הדם כו' טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית משום דנגע במת כו' וכבר תמה התוי"ט דלפ"ז כל דם המת פחות מרביעית הי' ליטמא טומאות מגע בפחות מרביעית ולמה תנן בפ"ב דאהלות רביעית דם מן המת אם חסר טהור וכן פסק הרמב"ם ומשמע דטהור לגמרי וכן במשנה פ"ג דאהלות רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויצאה תמנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה ואמאי לא יאסרו הדם שפחות מרביעית ויטמאו הבגד מטעם משקין טמאים וא"ל כיון דיצא רביעית שלמה שבע לה טומאה דהלא כיון דטומאת מגע וטומאה חמורה באין כאחת לא שבעה לה טומאה ועין בחולין ע"ב ובתוספות שם

גם הלא בנדה ס"ב ע"ב אמרי' על הך מתניתין דרביעית דם שנבלעה כו' שאני דם תבוסה כו' והלא דם תבוסה בודאי תהי' טמאה לכה"פ טומאת מגע דהלא יצאה לאחר מותו פחות מרביעית גם לשון הרמב"ם פ"ג מה' ט"מ משמע בהדיא דס"ל דאינו טמא אפילו טומאת מגע

והנה התוספות בחולין פ"ז ע"ב הקשו על הא דתניא כל משקין היוצאים מן המת טהורים דליטמאו טומאת מגע ומה שתירצו התוספות דאחרי שיצאו ע"י שפופרת הוא דחוק דא"כ למה צריך הגמרא לדחוקי למה לא גזרו במת הלא פשוט משום דלא שכיחא וגם ברמב"ם בה' ט"מ משמע דודאי לא ס"ל תירוץ התוספות דהלא העתיק סתמא כל משקה המת טהורין וכל כה"ג הו"ל לפרושי

ולישב כ"ז נ"ל לברר בקצרה שיטת הרמב"ם בענין דם אימתי הוה משקה שדעת הרמב"ם בזה מחולק מדעת התוספות הרבה דהנה התוספות בחולין ועוד בשאר דוכתי ס"ל דדם הקזה של אדם הוה משקה אף בסתיא דהקיז לרפואה ודם הקזה של בהמה טהור לרפואה ודעת הרמב"ם פ"י מהל' טומאת אוכלין הוא דדם הקזה של בהמה לא הוה משקה לעולם והא דחילקה המשנה פ"ו דמכשירין בין לרפואה או לשתיה הוא באדם ולרפואה גם באדם ל"ה משקה

(ויעוין בתוי"ט סוף מכשירין שהקשה על שיטת הרמב"ם מהא דתנן א"ל מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא והמקיז לרפואה טהור והתם בבהמה קיימינן ולשיטת הרמב"ם גם המקיז לשתיה טהור יעו"ש. אבל באמת לדעתי ראית הרמב"ם ממשנה זאת דלכאורה מה מהני האי שינויא הלא אכתי נשאר שאין ללמוד מחלב האשה שכן דם מגפתה טמא. אבל הרמב"ם יפרש דחכמים לא השיבו לר"ע על הק"ו מטעם שמצינו חומרא באשה דהרי אנן חלב מחלב ולפי' רק דטעמא דרבנן שמשו"ה חלב האשה מטמא שלא לרצון שכן דם מגפתה טמא והיינו שלא לרצון והלא דם נעכר ונעשה חלב משו"ה גם חלב מטמא שלא לרצון ושפיר השיב ר"ע מחמיר אני בחלב מבדם שהרי מקיז לרפואה טהור וא"כ ע"כ דם מגפתה ג"כ ל"ה משקה בטהור שלא לרצון והא דדם מגפתה הוי משקה בזב ע"כ צ"ל בזה כמ"ש להלן בזה. והא דחלב האשה טמא שלא