הליכות אליהו (רמב"ם) לט

להגמ' בב"ק דגבי תמורת עולה הויא חזרה בדבורו אבל הגמרא בזבחים ס"ל דלא הויא חזרה

וי"ל דיהיה זה תליא בפלוגתת רבה ורבא בנדרים כ"ה ע"ב אמר רבה דכו"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו כו' הייתי אומר פלוני ופלוני כו' ורבא אמר דכו"ע כל היכא דאמר אילו כו' הייתי אומר פלוני ופלוני כו' כולם מותרין לא נחלקו אלא באומר אילו כו' הייתי אומר כולכם אסורין חוץ כו' וב"ה ס"ל כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס כו' יעו"ש הרי מצינו פלוגתת רבה ורבא היכא דמעמיד תחלת דבריו ואינו משנה רק בסוף אם מיקרי מעמיד דבריו או לא דרבה ס"ל דמיקרי מעמיד לכו"ע ורבא ס"ל דלר' יוסי דס"ל בגמר דבריו אדם נתפס מיקרי משנה

ולפ"ז הסוגיא דב"ק דאיירי בה רבא שפיר הוכיח הגמ' דאי תכ"ד כדיבור דמי הוי שפיר לחול תמורת שלמים אף בנמלך דהלא אף שלא חזר בו מדבורו הראשון שאמר תמורת עולה דהלא אף עכשיו רוצה שיחול גם תמורת עולה אבל מ"מ הלא לפי המלכתו עתה היה מסיים ג"כ שיהיה גם חצי תמורת שלמים מיקרי משנה והוי חזרה בתמורה דמהני, אבל הסוגיא בזבחים קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל כרבה דהיכא דאינו משנה מתחילת דבורו ל"ה משנה משו"ה ס"ל דלא היה כאן חזרה כלל בדבורו ואם היה באמת נמלך בודאי לא היה מהני כיון דחזרה בלב בתמורה לא מהני כלל כמו שהוכחנו למעלה רק חזרה מדבורו וחזרה בדיבור אין כאן דל"ה רק מוסיף

ויעוי' בשיטה מקובצת שם בזבחים אות ג' שכתב בשם תוס' ר"פ וז"ל ואע"ג דתכ"ד יכול לחזור ודאי אי הוה חזר בו רשאי אבל הכא דנמלך והוה כמו דאמר תחול זו ואח"כ תחול זו לא מהני יעוי"ש ולכאורא תמוה כיון דחזרה מהני ותכ"ד כדיבור דמיא הלא כמו בדבור אחד היה מהני אם היה אומר זו תמורת עולה ושלמים כן בנמלך מהני אבל לפי הנ"ל כיון למה שכתבנו דבתמורה לא היה מהני חזרה אף בתכ"ד רק אם היה חזרה בדבורו אבל כאן אין כאן חזרה מדבורו משו"ה לא מהני בנמלך והוה כמו תחול זו ואח"כ תחול זו ולא חיילא ולדעתי הדברים מוכרחים בכונת מוהר"פ

ולפ"ז מיושבים דברי התוס' בנזיר הנ"ל ובמנחות ק"ב ופ"א שכתבו כיון דלב"ש ל"מ שאלה בהקדש לא מהני חזרה תכ"ד וכדבריהם מפורש בירושלמי שנביא להלן שלא כתבו זאת אלא גבי הקדש דאם היה מהני חזרה תכ"ד היה זה מטעם חזרה בלב וכיון דב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש והקדש טעות הוה הקדש ל"מ חזרה בלב וגם חזרה בדבור לא מהני משום דלב"ש גם טעות (היכא דאיכא גמר בלב והלשון הוי קצת מוכח ומשו"ה בנזיר ל"מ חזרה בדיבור כיון דהוי כמו הקדש דל"מ חזרה על המחשבה ממילא לא מהני גם הא דחזר מדבורו) בדבור ל"מ גבי הקדש כמו דמוכח מהא דהיו מהלכין בדרך ואמר ר"ש כולם נזירים יעוי' בפ' ב"ש בנזיר שם. אבל בתמורה לדידן אף דל"מ חזרה בלב וגם שאלה לא מהני משום דתמורה בטעות הויא תמורה מ"מ חזרה בדבורו בתוך כ"ד מהני, וא"צ לאמר דסוגיא דב"ק פליגא על סוגיא דזבחים בעיקר הדין רק דלכו"ע היה מהני בתמורה חזרה תוך כ"ד אם היה חוזר לגמרי וכמ"ש תוס' מהר"פ שהבאנו למעלה רק דהסוגיא דזבחים ס"ל דל"ה כאן חזרה כלל מדבורו ומשו"ה לא מהני דחזרה בלב ל"ה בתמורה חזרה כלל

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם בהל' תמורה ובהל' מעה"ק הנ"ל ומדוקדק בלשונו הכל הדק היטב דבהלכות תמורה שפיר אזיל לטעמיה דבהל' נדרים פסק כרבה דאם אמר אילו כו' הייתי אומר כולכם אסורין דהוה מעמיד בדבורו ול"ה משנה דכו"ע מודו בזה דבתחילת דבריו אדם נתפס (יעוי' בדבריו פ"ח מהל' נדרים ואפשר לאמר דמכאן הוכיח הרמב"ם דלא כרבא בנדרים שם דמ"ש הר"ן משום דעד רבא הל' כרב במקום התלמיד ולא אזלינן בתר בתרא הדברים מפוקפקים ובמק"א הארכתי בזה והבאתי מכמה מקומות שמוכח מהרמב"ם שפוסק כרבא נגד רבה ויעוי' בגה"ש שהעיר על הר"ן מדבריו בסוכה ובמק"א הארכתי בזה ליישב אבל לפי האמור למעלה הוכיח הרמב"ם מסוגיא דזבחים לפסוק כרבה ועוד יש לעיין בזה)

ומשו"ה דקדק בלשונו בהל' תמורה וכתב אע"פ שחזר בתכ"ד אין תופשין אלא לשון ראשון והויא תמורת עולה דזהו עיקר הטעם בתמורה דכיון שלשון הראשון נשאר קיים תופשין אותו והולכין אחריו ול"ה חזרה אבל במעה"ק דקאי בהקדש דל"מ חזרה תכ"ד משום דגמר בלבו ולפ"ז אם היה מהני חזרה תכ"ד לא היינו צריכין שיהיה חזרה ניכרת מתוך דבורו כמ"ש למעלה מדבריו בהל' שבועות דהא דבעינן חזרה בדבור משום דבעינן בתחלת השבועה שיוציא מפיו וא"כ בהקדש דמהני בלבו היה מהני גם חזרה בלב משו"ה דקדק הרמב"ם לכתוב אע"פ שחזר בו בתכ"ד הרי ולדה שלמים משום שאין חזרה להקדש ואפי' בתכ"ד דאילו היה מהני חזרה בהקדש בתכ"ד לא היה מהני מה שנשאר לשון ראשון קיים ולא היינו תופשין אותו והיה חזרה מעלייתא רק הטעם מפני שחזרה בהקדש בתכ"ד לא מהני דבהקדש גמר ומקדיש כמו שכתבנו למעלה והוא מסוגיא דנדרים פ"ז ובכל הדברים שכתבנו למעלה נראה לי לפרש סוגית הירושלמי בדמאי פ"ז

בכורות ט"ז ע"א עיין ברמב"ם פ"ג מה' תמורה ה"ד לאחר פדיונן תמורתן מתה עין בלח"מ שם שנעלמה ממנו סוגית הגמ' כאן ומתמיה על הרמב"ם מנין לו דכן זה שהוא ברייתא וגמ' שלמה ודרשא מקרא וקושית הלח"מ מולדות הוא קושית התוס' ד"ה ותמורה ומ"ש מרש"י חולין ק"ל שפירש ועושין תמורה לפני פדיונן צ"ל דכונת רש"י דעושין תמורה לקרב היינו לפני פדיונן ויש להאריך בכונת רש"י ואכ"מ

פ"ד מהל' תמורה הל' ג' השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי ה"ז נאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הם קדושים ובכ"מ כך היא הגירסא הנכונה וכ"ה בתמורה י"א (ובא לאפוקי מגי' מהר"י אבוהב ובן שמנה לגסה דחטאת נקיבה ליכא רק בדקה) אבל לכאורא דברי הרמב"ם צ"ע דהלא התוס' תמורה שם כתבו דלהכי נקיט בן ד' דאילו בן ה' חי אינו ניתר לר"מ בשחיטת אמו וא"כ לדידן דפסקינן דאפי' בבן ה' שחיטת אמו מטהרתו למה נקיט הר"מ דדוקא בן ד' וכבר העיר בזה הלח"מ אך מ"ש לתרץ דבריו תמוהים דמ"ש דבן ה' חי אף אם בהוייתן הם קדושים הרי יצא לאויר העולם וכלו לו חדשיו דהדברים מתמיהין דאם חלה עליו קדושה בפ"ע משום דנולד א"כ הוי ולד חטאת דלמיתה אזלא

והיה נראה לכאורא מדברי הרמב"ם דהא דשחיטת אמו מטהרתו הוא דוקא שחיטת חולין דהשחיטה מתרת אבל שחיטת קדשים דהויא שחיטה שאינה ראויה רק דהזריקה מתרת כמבואר חולין פ"א אינה מתרת הולד אבל בבן ד' דלא כלו לו חדשיו א"צ קרא דממילא הוי כבהמה