הליכות אליהו (רמב"ם) לו

נותר וגם לענין נותר י"ל דעצם שאין בו מוח אף דשימש נותר שהיה עליו בשר נותר מ"מ אינו טעון שריפה ועי' במל"מ מ"ש בזה

פ"ח מק"פ הל' י"ד פסח נאכל כל הלילה והיינו כר"ע והתו' במגילה כ"א כ' דאיכא תלתא סתמי כראב"ע בריש ברכות וסוף ע"פ הפסח אחר חצות מטמא ובפ' איזהו מקומן ונראה בהקדם הר"מ בפ"ח מהל' מעה"ק כ"ח אינו טעון שבירה אלא בחטאת ולא בשאר ק"ק וקשה א) הא בכל האיסורים אינו יוצא כ"ח מידי דופיו, ב) מתוספתא ערוכה והיא קושית הראב"ד ר"ש אומר ק"ק אינן טעונין מו"ש אלא מדיחן במים משום נ"ט וכ"ח ישבר, ג) מסוגיא דזבחים צ"ה תנור של מקדש של מתכת ולא של חרס משום שירי מנחות דאיכא בלע שמן ועי' פירש"י ומנחת חוטא דאין בו שמן

ונראה לתרץ דבפי' המשניות כ' הר"מ הא דק"ק טעון מו"ש היינו משום שמנונית בעין והיינו משום דאם נאמר מחמת בעין לא נצטרך לאמר דגזה"כ הוא ומשו"ה א"צ כ"ח שבירה ואף דהר"ן כ' בסוף ע"ז דהרמב"ם סבר אף שמנונית בעין ע"ג הכלי נפגם י"ל דהר"ן כ' לתרץ הא דטעון מו"ש היינו דהבלוע בעצמו אינו נפגם וצריך לבערו מן העולם רק דנ"ט לפגם והרא"ה לא ס"ל כן רק דהטעם בעצמו נפגם וי"ל דהרמב"ם כן ס"ל ומ"מ הבעין אינו נפגם וצריך לבערו מן העולם

והנה הרא"ם תי' על הקושיא דלמה טעון מו"ש הלא הוה נט"ל משום דבאין כאחד א"כ מוכרחין אנחנו לאמר דגם בשאר קדשים כ"ח ישבר אמנם יש להוכיח דלא אמרינן כן דבסוגיא דזרוע בשלה אתמר אמר רבא לא נצרכא אלא לטע"כ כו' ולגמר מיני' גלי רחמנא גבי קדשים יקדש כו' ופירש"י משום דמשרת אתי להמל"א וי"ל יקדש גבי חטאת רק להמל"א יקשה ל"ל יקדש ת"ל. מדבעינן מו"ש ומוכח כס' הרא"ש ולא כהרא"מ אמנם לר"ש דס"ל כ"ש למכות וא"כ משרת אתי לטע"כ וא"כ יקדש אתי להמל"א ולענין קרבן דבקרבן ר"ש מודה ושפיר נוכל לאמר כהרא"ח משו"ה אמר ר"ש קדק"ל כ"ח ישבר אבל להרמב"ם דמוכח דלא כהרא"מ

ויש לתרץ גם קושיא מתנור של מקדש בהקדם לתרץ רש"י בפס' כ"ט קדרות בפסח קסבר רבי נ"ט לפגם אסור והקשו התוס' הלא רב מסופק בע"ז אי קסבר נט"ל די"ל כסברת הר"ן הנ"ל דהטעם בעצמו אינו נפגם וצריך לבער הבלוע וה"ה גבי פסח לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל קשה לפ"ז אמאי כ"ח ישברו לעבד היסק והניחא לפום שינויא בתרא דמהני היסק והשתא י"ל להר"ש דרבא ס"ל כשינויא קמא י"ל סברת הר"ן אבל לשינויא בתרא מוכרח לאמר דרב ס"ל נ"ט לפגם אסור ומתורץ קושית הבה"ז דלס"ד י"ל ס' הר"ן ולא נצטרך לאמר משום בעין ושפיר אף בכ"ח טעון שבירה אף בכל הקדשים והתם קאי לס"ד אבל לפי המסקנא ליכא למימר כהר"ן ומוכרח לאמר משום בעין וא"כ בק"ק כ"ח אינו טעון שבירה

ועל טעמא דהרא"מ איכא למיפרך מהא דאתמר במכילתא למ"ל בקר שני לומר שנעשה נותר תיכף בעמוד השחר ולהרא"מ תיפוק ליה מדכתב רחמנא כ"ח ישבר ומו"ש בכלי נחושת ומוכרחין לאמר דבאין כאחד ממילא ידענו שנעשה נותר בעה"ש דאל"כ אכתי נפגם מקודם ולע"ל עד בוקר א"ו דלא כהרא"ח ועי' בברכות דלראב"ע צ"ל עד בוקר לאין שורפין קדשים ביו"ט וא"כ שפיר י"ל כהרא"מ אבל לר"ע מוכרח דרשא דמכילתא וא"כ מוכח דלא כהרא"מ ועי' בפי' המשניות להרמב"ם דמפרש סתם מתני' זה חומר בחטאת דקאי אכולהו אף אשבירת כ"ח וא"כ מוכח מסתם מתני' כר"ע וא"כ הוי תלתא סתמי חדא הא ואידך במגילה לאתויי אכילת פסחים דמצותן כל הלילה ושלישית בפסחים צ"ו פסח מצרים לילה אחת ועי' בגמ' שם דהס"ד כראב"ע ויסבור ברייתא דעשר עטרות ומוכרח לאמר תחומין לאו דאורייתא ומוכרח לאמר דשאני כ"ח שאין עליו דין מו"ש וא"כ מנ"ל דאין שלד"ע ומוכרח לדרוש הוא עיין פר"ד דרוש י"ג דמאן דדריש הוא ס"ל לה"פ לשתן ועריכתן בחוץ וא"כ ס"ל למעט מנחת נסכים מחימוץ וא"כ ס"ל או דמי פירות עם מים הוה נוקשה או דמי פירות עם מים מחמיצין ושפיר הוה אפשר דיהיו בחמץ דתודה שמן ונוכל לגמור מיני' ונסתר לימוד דר"ע. הלכות בכורות

פ"ד הלכה י"ד המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור כו' ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו בין שלם בין מחותך והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע, יצא שליש ומכרו לנכרי כו' נתקדש למפרע ונפטרה מן הבכורה כו' יעו"ש ועי' בחולין ס"ט ע"ב ופסק כר"ה ועי' בתוס' ע' ע"א ד"ה מאי לאו כו' כו' ואמאי דמחתך נמי לא קשה ליה היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקמי בנפל כו' א"נ מחתך קודם שיצא לאויר העולם וצ"ע על הרמב"ם שכתב סתם ומשמע דמותר לחתוך קודם שיצא רובו אפי' אם הוא חי ונשארה קושית התוס' כיון דקדוש למפרע הלא מטיל מום ועי' בתוס' ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה כו' דהגמ' בבכורות ל"ה ובתמורה כ"ד דמשמע דמותר להטיל מום קודם שיצא רוב ראשו יעו"ש כל זה הוא דלא כר"ה, ומכח זה הוכיח הרא"ש דלא כהרמב"ם והלכה כרבה ולא כר"ה יעו"ש

והנראה בזה דלכאורא קשה להבין הסברא דמותר להשליך לכלבים הלא כיון שיצא רובו אגלי מלתא למפרע דהוא קדוש ונתקדש בשעה שיצא לאויר העולם מאי נ"מ הא דליתנהו בשעת יציאת רובו ע"כ צ"ל דההסבר הוא כמ"ש למעלה (לענין ישנה לשחיטה כו') דבשעת יציאת רובו אז נתקדש גם מיעוט הראשון שיצא מתחלה אבל קודם יציאת רובו עדיין חולין גמורים היו לזאת מותר להשליכו לכלבים משא"כ מכירה לעכו"ם כיון דנתקדש למפרע פקע מכירה של א"י ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דהלא בשעת יציאת המועט עדיין חולין הוו ורשאי להטיל בו מום ואח"כ בשעת יציאת רובו חלה עליו קדושה אבל הוא קדוש כבכור בעל מום, ושפיר קאמר דמחתך ומשליך ול"ק דהרי הוא עושה אותו בע"מ דהלא בהיתר קא עביד ונתבררה שיטת הרמב"ם שכתב סתמא מחתך אבר אבר ומשליך ולא חילק בין שהוא נפל בין שהוא חי וגם פסק שפיר כר"ה ולא קשה קושית התוס' מסוגית הגמ' בבכורות בתמורה דאף לר"ה רשאי להטיל בו מום קודם יציאת רובו

והנה התוס' כתבו דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש ואם חתך אבר והניח דמותר להשליך מ"מ כשיצא רובו צריך לקבור מהרוב ואילך והא דקתני יצא רובו יקבר דמשמע דוקא רובו כאחת היינו לענין מיעוט הראשון דאפי' מיעוט הראשון צריך קבורה כשיצא רובו כאחת עי"ש בתוד"ה מאי לאו כו' והיה אפ"ל דהיינו דוקא למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש אבל למ"ד למפרע הוא קדוש והקדושה תלי ברוב הראשון בחתך ומשליך הוי כמו יצא שליש הראשון דרך דופן דכולו לא קדוש לר"ה ועי' ברמ"א