הליכות אליהו (רמב"ם) לה

גידין כיון דכתיב סתם ע"כ לא יאכלו ג"ה אשר על כף הירך ומטעם זה קיי"ל דג"ה הוא בריה וממילא הוי שני יריכות כמו שני גופין ולסומכוס דס"ל גופין מחלקין חייב שתים

ומיושב בזה מה דקמ"ל אכל מזה כזית ומזה כזית דלכאורא לסומכוס גם מירך אחד לוקה פ' אם ס"ל דאכל שני זתים בהעלם אחד חייב שתים ולשיטת הירושלמי דס"ל מטעם גופין מחלקין ושתי יריכות הוה כשני גופין א"ש אבל לגמ' דידן לכאורא קשה וצ"ל דקמ"ל דפשיטא ליה לת"ק דר"י דחייב על ירך של ימין וירך של שמאל דלא כר"י וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דפליגי אסומכוס ולא ס"ל גופין מחלקין אינו חייב על כל עצם ועצם ושפיר השמיטו הרמב"ם. ועי' ברמב"ם פ"ח מהל' מ"א שהביא דין המשנה אכל מזה ומזה כזית סופג שמנים ולכאורא תמוה דהלא בדף פ"ב קאמר הגמ' דאתיא כסומכוס ולרבנן דקיי"ל כוותיהו אין סופג אלא מ' ועי' בהה"מ שכונת הרמב"ם לשתי התריות ולכאורא צ"ע דא"כ למה הביא הרמב"ם דין זה הלא בכה"ת קיי"ל דאכל בזאח"ז בשתי התראות דלוקה שתים וצ"ל דדרך אגב השמיענו דלוקין על ירך ימין וירך שמאל וצ"ע והנה דרשה כזאת מצינו במכות כ' ע"ב מנין למשרט חמש שריטות על מת א' שהוא חייב על כל אחת ת"ל ושרט כו' ועי' ברש"י שדחק בזה ולכאורא תמוה דא"כ גם גבי קרחה ל"ל להגמ' לדרוש מלא יקרחו קרחה ודריש הגמ' מקרחה יתירא היה להו לדרוש מלא תשימו קרחה דכתיב גבי ישראל כמו מושרט

לזאת נראה דבאמת גם גבי קרחה דרשינן משרטת יתירא דכתיב גבי כהנים וכ"ה בתו"כ פ' אמור ע"ש פ"א לא יקרחו יכול על חמש קרחות לא יהיה חייב אלא אחת ת"ל קרחה כו' יכול בכהנים כו' אבל ישראל כו' לא יהיו חייבים אלא אחת ת"ל קרחה קרחה לגז"ש כו' ובבשרם לא ישרטו שרטת יכול על ה' שריטות לא יהיה חייב אלא אחת ת"ל שרטת לחייב על כל שריטה כו' יכול הכהנים כו' אבל ישראל שלא ריבה כו' לא יהיו חייבים אלא אחת ת"ל שרטת שרטת לגז"ש הרי מפורש בתו"כ דמשרט ושרט לא נוכל לחייבו על כל שריטה ועי' בתו"כ פ' קדשים דדריש מושרט כדאי' בגמ' דילן וע"כ דהוא פלוגתא דתנאי

ולפ"ז י"ל דדרשא דירושלמי מועצם לחייב על כל עצם ס"ל כתו"כ פ' קדשים דדריש מושרט והעיקר כתו"כ דפ' אמור והובא בגמ' דילן כ' ע"א על קרחה ודרשא דושרט לא הובא רק מפני ר' יוסי שהוזכר בתו"כ שם וליתא בפ' אמור עיי"ש ועי' ברמב"ם פי"ב מהל' ע"ז שהביא הא דשריטה אחת על ה' מתים וחמשה שריטות על מת א' וכ' ודוקא שהיתה התראה על כל אחת ובקרחה הביא אם קרח ה' קרחות בב"א חייב על כל אחת בהתראה אחת והו"ל להביא גם על ה' שריטות דאילו בה' התראות מאי קמ"ל ולכאורא משמע דעל ה' שריטות אינו חייב בב"א וצ"ע למה

לזאת נראה דגם על ה' שריטות בב"א חייב רק כיון דבגמ' לא הוזכר רק על קרחה לא רצה הרמב"ם לכתוב דין שלא הוזכר בגמ' עוד שם בירושלמי ר' ירמיה בעי לית הדא פליגא על רשב"ל דרשב"ל אמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו לא אמר אלא שלא ילקה הא לאסור אסור ועי' בפ"מ ובק"ע שנדחקו הרבה לפרש דהא דאמר רשב"ל מותר היינו שלא ילקה והוא דחוק מאד לפרש מותר אסור ועוד דא"כ מאי קאמר ר"י לרשב"ל ויחלוף הבשר מן העצם ויהנה מן העצם

לזאת נראה לפרש דקאי על הא דאמר מתחלה ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרווייהו אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר כו' וקאמר ר' ירמיה הלא לית הדא פליגא על רשב"ל דאמר מותר היינו הלא ר"י ורשב"ל קיימי בחדא שיטתא וקאמר ע"ז לא אמר אלא שלא ילקה היינו ר"י אינו מודה לרשב"ל אלא שלא ילקה אבל ס"ל דאסור אף באין עליו בשר וכדאתמר לעיל ריש הלכה י' עצם שאין עליו בשר ר"י אמר אסור לשוברו רשב"ל אמר מותר לשורפו

ושיטת הרמב"ם י"ל ברור דס"ל שאיסור יש אף באין עליו בשר מדכתב דאין חייבין עליו משמע דאיסורא איכא ועי' במל"מ שם שנסתפק בזה ולפי הנ"ל הדבר פשוט דקיי"ל כר"י לגבי רשב"ל דאיסורא איכא אך לכאורא צ"ע דמאי הקשה הגמ' בדף פ"ה מתיבי אבר שיצא מקצתו כו' וא"א אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה יש עליו כזית בשר במק"א מנין בו משום שבירת העצם כו' נקליף ביה פורתא ונתבריה כו' הלא איסורא איכא אבל באמת לק"מ דהקושיא קאי על רשב"ל דהוא קא"ל דאבר שאין עליו כזית בשר במקום זה כו' אין חייבין עליו והוא ס"ל בירושלמי דאף איסורא ליכא ושפיר הקשה אבל לדידן קיי"ל כר"י דאף באין עליו בשר כלל איסורא איכא, ובזה מיושב מה דלכאורא קשה על מ"ש הרמב"ם פ"ט הל' ב' אבר שיצא מקצתו חותך הבשר כו' וקולף את הבשר כל שבפנים יאכל וכל שבחוץ ישרף כשהוא מגיע לעצם חותך בקופץ אם היה שאר קדשים ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ ולכאורא צ"ע כיון שכ' הרמב"ם שקולף כל הבשר מה שבפנים יאכל ומה שבחוץ ישרף אמאי אינו שובר העצם ומה שבפנים מותר, בשלמא מה שבחוץ י"ל דהוי שימוש יוצא בשלמא במשנה אינו מבואר דקולף בשר היוצא ואפשר דשורף הבשר עם העצם אבל להרמב"ם שכ' בהדיא דקולף כל הבשר הלא מותר לשבור העצם וראיתי להמנחת חינוך שנתקשה בזה אבל באמת לק"מ דלדידן דקיי"ל כר"י אסור לשבור עצם אפי' שאין עליו בשר וכל השקלא וטריא הוא דוקא לרשב"ל דס"ל מותר

מ"ש הרמב"ם דמשליך העצם צ"ע הלא כתב בפ"י לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר שלא יבא לידי תקלה ומשמע אפי' עצמות שאין בהן מוח ועי' בהל' פה"מ פי"ט שכתב בהדיא כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכ"כ בפי"ט מהל' פה"מ הל' ט' כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח ועי' במל"מ פ"י מהל' ק"פ ושם שרוצה לפרש שאין בהם מוח היינו שלקח המוח מהם אבל עצמות שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה וכדמשמע פשטות לשון הגמ' פ"ג ע"א העצמות כו' ישרפו בששה עשר כו' דלית בהו מוח כו' נשדינהו כו'

אבל פשטות לשון הרמב"ם כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח לא משמע כן והיה לו להביא אוקימתת הגמ' שמצאן חלוצין וצ"ל דס"ל שמוש נותר לאו מלתא היא לענין שריפה אע"ג דלענין לטמא הידים פסק דהוי מלתא ומשו"ה כתב סתם כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אף שידוע דחלצינהו לאחר זמן איסורו חוץ מעצמות הפסח דאם נתיר להשתמש בהם אם נחלץ מהם המוח יבא לידי שבירת העצם, גם י"ל דאם נאמר שמוש נותר מלתא היא גם לענין שריפה כמו לענין טומאה א"כ שמוש יוצא יהיה טעון שריפה אף דיוצא אינו מטמא הידים מ"מ לענין שריפה אם שמוש נותר מועיל לענין שריפה גם לענין יוצא יהיה טעון שריפה והאיך כתב הרמב"ם ומשליך העצם לחוץ אע"כ דס"ל להרמב"ם דשימוש נותר לאו מלתא היא לענין שריפה רק בעצמות שיש בהם מוח דלא ליתי לידי שבירה דכל עצמות שיש בהם מוח ע"כ באין לידי