הליכות אליהו (רמב"ם) לד

של בעה"ב רק מוסיף על דבריו, א"כ מה שאמר להם טלו שנים לא אמר אלא מטעם שליחות בעה"ב ולא נתכון הוא בעצמו לעשותם שלוחים א"כ מ"ט ימעול (בשלמא אם נאמר דמטעם הוצאה מרשות גבוה הוא אף אם לא נתכון הוא בעצמו כיון דעל חתיכה זו לא מעל בעה"ב ממילא מועל השליח דלא גרע מנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דהשליח מעל כמו שמבואר במעילה וברמב"ם הל' ה') הלא לא עשאן לשלוחיו משו"ה כתב הרמב"ם שפיר דלא מעל השליח אא"כ אמר להם בפירוש מדעתו דאז נעשו שלוחיו ומדוייק לשון הרמב"ם והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על השליחות כו' מפני שכ"א עשה שליחות חבירו כו' נמצא חבירו חייב' מפני שנעשו דבריו כו' דלכאורא הלא השליח א"צ שיעשה שליחותו ולא מטעם שליחות חייב דהלא ממש מוציא את החתיכה השניה מרשות הקדש

אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר דגם השליח ל"ה מוציא מרשות הקדש רק על אכילת האורחים הוא חייב מטעם שליחות ולא עיינתי בזה רק לפום רהיטא הדברים ישרים וראויים להאמר בכונת הרמב"ם והגמ' בכתובות לא חידשה רק דלמ"ד מעביר על שליחותו על של בעה"ב צריך לאמר להם טלו אחד מדעתו של בעה"ב ואחד מדעתי וזה השמיט הרמב"ם דכיון דפסק דמוסיף הוא על דבריו לענין חיובא של בעה"ב א"צ לאמר להם טלו אחד מדעתו של בעה"ב רק על החתיכה השניה צ"ל טלו אחד מדעתי וה"ה אם אמר להם סתם טלו מדעתי אבל א"צ שיאמר להם טלו מדעת בה"ב כיון דלא עקר שליחותו דהרמב"ם ס"ל דמוסיף על דבריו הוי כנ"ל. הלכות קרבן פסח

חולין י"ז ע"ב אר"ה בר ר"ק ארשב"ל ג' פגימות הן פגימת עצם בפסח כו' הרמב"ם השמיט לדין זה ומפרשיו לא העירו בזה ומצאתי במנחת חנוך שהעיר בדבר ההשמטה ונשאר בצ"ע. ולחומר הענין נראה לאמר ע"פ מה דאי' פסחים פ"ד ע"ב א"ל אביי ולטעמיך משחשיכה נמי ניתי גומרתא כו' אלא מאי אית לך למימר אביי אמר משום פקע רבא אמר משום הפסד קדשים כו' ובדף פ"ה ע"א קולף עד שמגיע לפרק למה לי קולף עד שמגיע כו' נקליף ביה פורתא ונתברי' אביי אמר משום פקע רבינא אמר בקולית וצריך טעמא אמאי לא ניחא לרבא טעמא משום פקע ול"ל דניחא ליה האי גזירתא אכתי למה לא ניחא לרבינא גזירה משום פקע ומוקי בקולית דמשמע בהדיא דלדידי' בעצם אחר לא צריך לקלוף עד שמגיע לפרק רק קולף ביה פורתא ושובר למ"ד עצם שיש עליו כזית בשר שלא במקום שבירה אינו חייב ואמאי לא חיישינן משום פקע דבודאי שכיח ומצוי כידוע ועי' ברמב"ם פ"ו השובר את העצם כו' אפי' אחר כמה ימים כו' ה"ז לוקה כו' לפיכך שורפין עצמות הקדשים בכלל הנותר מבשרו שלא יבא לידי תקלה ופשטות הלשון משמע דתקלת שבירת עצמות הוא ואכתי קשה ליחוש בשריפה משום פקע ועי' במל"מ

לזאת נראה דאביי שחשש משום פקע והיינו שיהיה נעשה סדק בעצם מחמת חום השריפה דזהו שכיח והוא ס"ל כרשב"ל דפגימת עצם מיקרי שבירה ורבא ורבינא לא ס"ל חשש פקע דס"ל שבירת עצמות היא שבירה ממש אבל פגם וסדק אין זה שבירה והרמב"ם פסק כרבא ורבינא לזאת לא הביא הך דרשב"ל, ועי' בפי' ר"ח משום פקע כלומר כששובר העצם אינו מתפרק כמו נסירה אלא נסדק חיישינן שמא יעלה הסדק במקום בשר כו' ואפ"ל דמשום הכי לא פליג רבא על אביי בדף פ"ה כמו בדף פ"ד דהכא אליבא דרשב"ל קיימי דס"ל פגימת עצם ורבינא אולי לא שמיעא ליה הא דר"ה ב"ק וצ"ע

ואחר החיפוש לא ראיתי מי שהעיר בזה רק להרש"ש בחולין שם ורוצה לאמר ע"פ מסקנת הגמ' דחולין י"א אע"ג דכתיב אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים וכן לעומת העצה תמימה מ"מ היכא דלייף לית לן בה כן היכא דלייף ל"ה שבירת העצם ולא אמר כלום וחלילה לאמר כן דא"כ אפשר לשבור עצם הקולית ולהוציא המוח והוא נגד הסוגיא ומסקנא דפסחים וכן בחולין י"א שם מביא הגמ' משבירת העצם וקאמר דמנח גומרתא ולא קאמר דפלי לה הרי מוכח בהדיא דאם פותח עצם עד החלל בעצם שיש בו חלל הוי בודאי שבירה ולא נחלק אדם ע"ז

ועי' ברמב"ם הל' מעה"ק הל' י"ט שכתב וז"ל ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנ' ונתח כו' ולא נתחיה לנתחים בד"א בקרבנות הציבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ומשמע מלשונו דהאי בד"א קאי גם על ולא נתחיה לנתחים דלא דקדקו בזה בקרבן יחיד ואם היה הרמב"ם מפרש כפירש"י דאסור לנתוח נתחיה לנתחים היה גם עולת יחיד אסור. לזאת נראה דהרמב"ם מפרש דלאו איסור הוא רק דהלשון וערך נתחיה משמע דא"צ לנתח העולה רק לנתחים ולא נתחיה לנתחים וא"א לא אזלינן בתר רובא הלא מחויב לנתח נתחיה לנתחים אבל איסורא ליכא ומשו"ה בקרבן יחיד דלא זכו הכהנים של בית אב הרשות ביד בעל הקרבן לתן למי שירצה ולחלק לחלקים רבים קטנים וצ"ע ועי' בירושלמי פסחים פ"ז הלכה י"א דאי' התם וכמה ישבור ר"י ור"ז בשם ר' יוחנן עד כדי שתהא היד מחגרת ר' יונה אמר ר"ז ור' בא תריהן בשם ר"י חד אמר כדי שתהא היד מחגרת וחורנא אמר אפי' צפורן מ"ד יד כ"ש צפורן מ"ד צפורן אבל יד לא ועי' בש"ק שהקשה על השמטת הרמב"ם ונשאר בצ"ע

ואפ"ל עוד ע"פ מה דאי' בירושלמי שם עוד ר"י ורשב"ל דאמרין תריהן לעולם אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר וממקום בשר ר"י בר אחא בשם ר"ש ב"א בעי מעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס, ועי' בק"ע ובפ"מ והוא דחוק. ונראה לפרש דכונת רשב"א דאם אינו חייב אלא על מקום בשר א"כ לא נוכל לאמר לחייב על שבירת עצם בפגימה כ"ש דהלא פגימה כ"ש לא משכחת לפרק בסכין או בקופץ לחתוך בעצם הרי מקום הפגימה מגולה בבשר ולא משכחת לה שבירת עצם עד שיטול אבן וירסס והיינו שבירה ממש לזאת כיון דחזינן בש"ס דילן דרשב"ל סבר דאינו חייב אלא על מקום בשר ור' יוחנן שקיל וטרי עמיה הרי דלא ס"ל הא דאמר ר"ה ב"ק בשם רשב"ל ולא אמרה רשב"ל דפגימת עצם לא משכחת לה עד שיטול אבן וירסס וע"כ סוגיא דגמרא בפסחים דהיא בדוכתה לא ס"ל הא דפגימת עצם רק שבירת עצם הוי שבירה ממש לזאת השמיטה הרמב"ם

שם בירושלמי עצם לחייב על כל עצם ועצם הדא דתימר בהתריה אחת אבל בשתי התריות שכן אפי' עצם אחד שברו וחזר ושברו חייב שתים והנה חידוש דין הוא לחייב על כל עצם ועצם והשמיטו הרמב"ם וי"ל דהברייתא הזאת אתיא כסומכוס חולין פ"ב והירושלמי ס"ל דסומכוס לא מטעם אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד מחייב שתים רק דגופין מחולקין ועי' שם דאכל משני גידין מירך של ימין ומירך שמאל סופג שמנים דאתיא כסומכוס דאכל שני זתים בהעלם אחד חייב שתים והירושלמי יסבור דשני