הליכות אליהו (רמב"ם) כט

ולפ"ז יש לפשוט הספק שנסתפקו אם הא דאמרינן אימת שבת על ע"ה הוא גם כן בחשוד ידוע או דוקא בסתם ע"ה ולפימ"ש בדעת הרמב"ם גם במומר אמרינן אימת שבת על ע"ה ויעוי' בפר"ח ובמח"א שתירצו דברי הרמב"ם דהא דנאמן חשוד ע"כ איירי בדבר שבידו דאל"כ הלא באתחזק איסורא אינו נאמן ע"א וכוונת הרמב"ם אינו אלא בדבר שהיה בידו ובראש הפרק שם מיירי באחר שאינו נאמן דהיינו שלא היה בידו אך לכאורא עוד צ"ע דהלא כתבו התוס' בכורות י"ט דגבי דמאי ליכא כאן חזקה משום דאימר הכניסו במוץ אבל באמת נראה דלא.: כתבו התוס' כן רק גבי דמאי דהיינו הפירות עצמן ליכא גבייהו איסור ודאי משום דאימר במוץ אבל זה האדם שאמר מעושרין הן הלא הוא מעיד נגד החזקה וי"ל דאינו נאמן והדברים ארוכים. הלכות מעשר שני

פ"ז מהל' מע"ש הל' ו' התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר מפני שהוא כמים משהחמיץ ניקח בכסף מעשר כיין וכשכר לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר בד"א בנתן ג' מים ומצא פחות מד' אבל אם נתן ג' ומצא ד' ה"ז כיין מזוג כו' ועי' בחולין כ"ה ע"ב כ"ו ע"א התמד עד שלא החמיץ כו' מני מתני' לא ר"י ולא רבנן כו' בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר"י

ולפ"ז צ"ע דהרי הרמב"ם פסק בהל' מעשר פ"ב הל' ז' שמרי יין שנתן עליהם מים וסיננן אם מצא ארבעה מוציא מעשר מזה היתר ממק"א כו' מצא פחות מארבעה ה"ז פטור ואע"פ שמצא יתר ואע"פ שיש בו טעם יין הרי שפסק כרבנן ולפי הגמ' דחולין הנ"ל לרבנן אף משהחמיץ אינו ניקח בכסף מעשר. וגם בהל' מקואות פ"ז כתב סתם התמד עד שלא החמיץ כו'. גם צ"ע שכתב סתם עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר והוא מימרא דר"נ א' רבה בר אבוה שם בחולין ופריך עלה ממתני' ושני ריב"נ הוא משמע דלרבנן דפליגי על ריב"נ לא אתיא מתני' כפשטה והרמב"ם פסק לדר"נ וכתב המשנה כפשטה

והקושיא הזאת יש ליישב עפמ"ש התוס' לפרש דהקושיא קאי על הא דאינו פוסל המקוה גם י"ל דהרמב"ם ס"ל דרבא לטעמיה אזל דס"ל במכות ד' דרב תני חסר קורטב ברישא וריב"נ פליג גם ארישא בשלשה לוגין מים שנפל לתוכה קורטב של יין ומראהו כמראה היין דריב"נ ס"ל לא פסל ורבנן ס"ל דפסל. ולפ"ז שפיר קאמר דהא דתני סתמא עד שלא החמיץ כו' אתיא כריב"נ דרבנן לא אזלו כלל בתר מראה. אבל למאן דתני שלשה לוגין ולא תני חסר קורטב גם רבנן ס"ל אזלינן אחר המראה. ולפ"ז כאן בתמד אם מראיהן כמראה היין אין נ"מ בין החמיץ או לא החמיץ וע"כ צ"ל דמראיהן כמראה המים, ומשו"ה עד שלא החמיץ אע"פ שיין מעורב בתוכו אינו אלא קיוהא בעלמא ופוסל את המקוה ועכ"ז משהחמיץ אינו פוסל דהו"ל הכל חומץ ויצא מכלל מים

אבל צ"ע דעכ"ז כיון דלקולא פוסק כרבנן לא היה לו לפסול בשלשה לוגין רק לפי חשבון המים שלשה לוגין כמו בג' לוגין מים חסר קורטב שנפל לתוכן חלב דקיי"ל כרבנן דאינו פוסל גם הכא אף ברמא ג' ואתא ג' ומחצה לא היה לו לפסוק סתמא דפוסל בג' לוגין כיון דסופו להחמיץ הוי היין שמעורב בתוכו כמו חלב, גם צ"ע דהרמב"ם לא חילק גבי מקוה בין רמא ג' ואתא ד' גם צריך ביאור מה שבהל' מעשר כתב לדקדק שמרי יין שנתן עליהם מים כו' ובהל' מעשר שני ובהל' מקואות כתב סתם התמד עד שלא החמיץ כו' משהחמיץ כו' ובאמת תמד נקרא בין שנתן מים על גבי שמרים בין שנתן ע"ג חרצנים עי' ברמב"ם פי' המשנה במעשרות

והנה הא שדקדק הרמב"ם ובהל' מעשר שמרי יין הוא ע"פ הגמ' פסחים ריש אלו עוברין וסבר ר"י תמד לאו בר' עשורי הוא' והתנן המתמד כו' לא קשיא הא בדרווקי הא בדפורצני כו' ועפ"ז כתב הרמב"ם במעשר שמרי יין כו' דבפורצני פטור אבל לפ"ז צ"ע דכיון דהגמ' מדמי הך דניקח בכסף מעשר לחיוב מעשר ע"כ גם התמד שניקח בכסף מעשר צריך לפרש דבשמרים איירי ועי' בחולין בתוס' שם ד"ה התמד שהשיגו מחמ"ז על פירש"י וכ"ז צריך ביאור

והנראה בזה דהנה בגמ' שם אמרינן ופליגא דר"א דא"ר אלעזר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממק"א אא"כ החמיץ קסבר בלא החמיץ' מחלוקת וע"כ לא מחייב ר"י אלא מיני' ובי' אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור כו' ופשטות דברי הגמ' משמע דבהחמיץ ס"ל לר"א דגם רבנן מודו וכן כתבו התוס' ד"ה ופליגא דר"א ע"ש, אבל צ"ע דלפ"ז אינו מובן דהלא בגמ' שם מקשה בפשיטות אי רבנן אע"ג דהחמיץ אלמא פשיטא ליה להגמ' דמדרבנן תנו סתמא פטור אלמא אע"ג דהחמיץ והיכי קאמר ר"א סתמא ולא פירש חידוש זה, והא דקאמר מתחילה הגמ' אי ר"י אע"ג דלא החמיץ ואח"כ קאמר הגמ' בשהחמיץ מחלוקת ולא קשה אמאי קאמר ר"י סתמא חייב משום דסתמא דרך התמד להחמיץ כמש"כ רש"י בד"ה דילמא אי שבקי כו' עיי"ש אבל לרבנן אי' מודו בהחמיץ הו"ל לפרש גם אמאי תני' סיפא יתר על מדתו כו' הו"ל לפלוגי בדידי' ואם החמיץ מוציא עליו ממק"א דלפי פי' התוס' גם רבנן ס"ל הכי בשהחמיץ לזאת נראה דהרמב"ם יפרש דברי ר"א הכל מודים שאין מפרישין עליו ממק"א היינו ר"י מודה דבלא החמיץ אין מפרישין עליו ממק"א אבל רבנן גם בהחמיץ פטרי

וע"כ צ"ל כן דאם כפי' התוס' דלר"א בהחמיץ גם רבנן מודו ואף בכדי מדתו א"כ רבנן ואחרים בב"ב צ"ו ע"ב דרבנן ס"ל דמברכין שהכל על שמרי יין שיצא מהם יין עיי"ש דהגמ' קאמר דאתיא כרבנן דר"י ולר"א הלא בשהחמיץ גם רבנן מודו והתם ע"כ אף בשהחמיץ איירי עיי"ש בסוגיא ומוכרח לפרש דלר"א גם בשהחמיץ פליגי ורבנן פטרי, אך לפ"ז יהיה קשה לר"א מתני' כמאן דאי ר"י אע"ג דלא החמיץ ואי רבנן בהחמיץ ואפ"ל דלעולם כר"י אתיא ובמעשר משום חומרא מחייב בלא החמיץ לר"א דמודה שאין מפרישין עליו ממק"א, והא דאינו ניקח בכסף מעשר הוא ג"כ לחומרא. ובזה היה מיושב פי' רשב"ם בב"ב על הא דקאמר הגמ' וביתר מכדי מדתו מי' פליג כו' וכ' הרשב"ם והא דלא פריך ובכדי מדתו מי לא פליג דהלא ר"י מחייב בכדי מדתו, י"ל דר"מ רק משום חומרא מחמיר במעשר ועי' בתוס' שם ובחולין כאן דהקשו מהגמ' הכא דמדמי הא דאינו ניקח בכסף מעשר אלמא דאף לקולא קאמר ר"י אבל באמת לק"מ די"ל כר"א ואף דר"א ס"ל דבשהחמיץ אף מפרישין עליו למק"א אבל זאת אינו מפורש בדברי ר"י ולא יכול הגמ' להקשות מזה ומיושב דברי הרשב"ם בפשיטות

אך דלפי פי' זה נשאר קשה קושית הגמ' מתני' מני כר"י אפי' בלא החמיץ ואי כרבנן אפי' בהחמיץ וא"ל כקושית התוס' דילמא ר"י והתם משום חומרא למעשר, א"כ גם על מתני' קשה אמאי לא קנה מעשר ואין על הדמים קדושת מעשר וראיתי בחידושי הרשב"א שכתב בשם י"מ הפירוש בדברי ר"א כמו שכתבתי. וכתב דלפ"ז מתני דלא כר"י ולא כרבנן רק כריב"נ והיינו לפי פי'