הליכות אליהו (רמב"ם) כח

וא"כ לפ"ז אם מכרן בודאי מיקרי חילופיו בידו ויעוי' ברמב"ם פ"ט מהל' בכורים שכתב מזיק מתנות או שאכלן או שמכרן פטור וצ"ע דא"כ מה יענה לקושית הגמ' מאנס המלך גרנו דגם מכרן בודאי משתרשי וחילופיו בידו ויעוי' ברשב"א חולין ר"פ ראשית הגז שהקשה על הא דלא הספיק לתנו לו עד שצבעו דאמאי פטור הלא קא משתרשי ונשאר בצ"ע

ובפשיטות י"ל דהרמב"ם לא יתרץ כהתוס' רק דאזיל לטעמיה שפסק כרב בחולין קל"ד דמתנות כהונה נגזלות ויעוי' ברמב"ם פ"ט מהל' בכורים דמפרש דלא כהתוס' ורש"י רק דאם שקל לו הטבח את המתנות ונטל דמיו המה נגזלות ופטור הטבח אף הלוקח ומיושב קושית התוס' בחולין שם יעוי"ש בד"ה דמר כו' ולפ"ז לא, הקשה הגמ' מאנסו המלך גרנו רק על מזיק מתנות כהונה דזה וזה לא נתכוונו לגזול, ומ"ש דבאנסו חייב לשלם ובמזיק פטור ומשני התם קא משתרשי ליה אבל על אכלן ומכרן לא קשה מידי דהלא נתכון לגזול וממילא לא קשה גם מהא דלא הספיק לתנו עד שצבעו דהתם מטעם גזילה הוא דקני מדקני בשינוי והטעם י"ל בפשיטות דס"ל להרמב"ם דוהשיב לא נאמר רק בממון שיש לו תובעין בעמיתו כתיב ולפ"ז י"ל דלא היה קשה להגמ' רק לרב אסי דס"ל מתנות כהונה אינן נגזלות א"כ ע"כ הא דאכלן פטור משום דאין לו תובעין א"כ גם בקודם שהורמו למה לי קרא אבל לפי מאי דקיי"ל כרב דמתנות כהונה נגזלות והא דאכלן פטור ע"כ משום גזילה היא ואי לאו גזילה היה חייב משום דמשתרשי כמו דאנסו המלך גרנו והנה. קודם שהורמו לא שייך גזילה כיון דלא הוי מבורר הלא בודאי לא שייך קנין גזילה ממילא לא קשה מידי קושית הגמ' למה לי קרא ולא צריך לאוקמי בבא לידו בטבלייהו ושפיר אצטריך קרא דפטור אף אם אכל בטבלו ומיושב בזה דברי הרמב"ם

אך באמת לא ראיתי ברמב"ם רמז לדין מזיק מתנות כהונה ומכרן דפטור רק במתנות אבל לא בתרומה ומעשרות. אדרבא מצינו דהרמב"ם כייל בחדא מחתא אוכל תרומה בשוגג ואוכל תרומה במזיד דחייב לשלם ולא חילק דאוכל תרומה במזיד הוא דוקא לאחר שזכו בה בעלים ולחלק בין אוכל תרומה בשוגג דהוא פשוט דגם באוכל תרומה שלא זכו בה בעלים חייב לשלם וכמו דמבואר במשנה פ"ו דתרומות

וגם יש להוכיח מהא דפסק הרמב"ם פ"י דתרומות דכהן שאכל תרומה ונודע שהוא, ב"ג דפטור מן החומש והקרן חייב לשלם וע"כ דלא איירי בגזל תרומה דהלא אמרינן ע"ז בפסחים ע"ג וביבמות ל"ד משום טועה בדבר מצוה וגם משום דאיקרי עבודה וא"כ אף עכשיו שהוא חלל ולא זכה בתרומה אבל הלא אין להם תובעין כי לא זכה בהם אדם אחר מעולם ומשמע שאין הטעם משום כפרה כיון דפטור מן החומש ויעוי' בשעה"מ הל' תרומות מ"ש בזה (ויעוי' ברש"י יבמות ס"ט ע"ב לענין ב"כ שזנתה ונתעברה דמשלמת קרן וחומש והוא תמוה וי"ל כהרמב"ם דהקרן חייבת וקרן וחומש דנקט הוא שיגרא דלישנא) ואפ"ל דהוא גזה"כ דצריך לשלם הגזילה אף שאין לה תובעין ואף במקום דל"ה כפרה מ"מ גזה"כ דשילום הגזילה לא נתמעט ויעוי' בפסחים ל"ב ודאי כדמעיקרא משלם דלא גרע מגזלן

ולכאורא צ"ע דהלא בגמ' לא נחת כאן למיבעי אם אכל תרומה של כהן מיוחד האיך משלם רק משום אוכל תרומה בשוגג והיינו אף שלא זכה בהם כהן א"נ מאי שיאטיה דגזלן לכאן אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר תשלום הקרן הוא משום גזילה ודין גזילה עליו ומיושב בזה קושית הגרע"א דהלא נ"מ לענין כפרה יעוי"ש ולפי הנ"ל לק"מ דהלא עיקר תשלום דקרן הוה מדין גזילה לזאת גם הכפרה תלוי בשילום הגזילה וזהו הטעם דלפי דמים משלם ואם לא היה בהתרומה שאלת דמים פטור כמו דקיי"ל האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג פטור דלאו כסתמא דמתניתין והיינו כיון דאין כאן גזילה

ולפ"ז יהיה תלוי זה הדין אם לפי דמים הוא משלם דהיינו להני תנאי ריב"נ ור"א בפסחים שם דס"ל דגם חמץ בפסח צריך לשלם ולא ס"ל מטעם גזילה י"ל דתרומה הוי כשאר מתנות אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ע וראב"י הוי על תרומה דין גזילה אף שלא זכו בה הבעלים ושפיר השמיט הרמב"ם הך תי' דבא לידם בטבלייהו דלדידן אצטריך קרא אף בלא בא ליד כהן וצ"ע בכ"ז לעת הפנאי כי לא כתבתי רק לעורר א"ע לשוב ולעיין בעז"ה

ויעוי' בקידושין נ"ד ע"ב בין שניתן לו במתנה כו' אילימא לר"מ כו' והאמר מעשר ממון גבוה כגון דאתי לידיה בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו כו' וצ"ע על הרמב"ם פ"ג הל' י"ז ופ"ה הל' א' שכ' ג"כ דיכול להקנות לו בטבלייהו והלא הוא פוסק במתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ועי' בכ"מ פ"ג ממש בשם הר"י קורקס, ונ"ל דלק"מ דבאמת אין כאן סברא כלל לאמר דהוי ממון גבוה קודם שהורמו וכמו שכתבתי למעלה דבודאי אין הכהן יכול לחטוף התרומה מעצמו קודם שהורמו ואם חטף לא זכה כיון שלא הוברר חלקו ויעוי' ברמב"ם פי"ב מהל' תרומות ומ"ש אסור י"ל דג"כ הוא מדין גזל דאי איסור בעלמא הלא ג"כ אחר שהורם אינו רשאי ליטול מעצמו כמ"ש הרמב"ם שם רק אם נטל זכה יעוי"ש

ומצד הסברא אין כאן ממון גבוה כלל מבורר כיון דיכול להפריש ממק"א רק אם הוא מקנה לו המע"ש שבו ואם מייחד לו לקנות חלק המע"ש שבו שפיר י"ל דאם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו הוי ממון גבוה. אבל הרמב"ם שיכל לשונו לאמר אם הקנה לו הטבל שכתב בפ"ג אא"כ נתן לו הטבל והוא הפריש המעשר ואם מקנה לו הטבל כולו אין שום ס"ד כלל דלא יהיה יכול להקנות לו והלא בכ"מ אמרינן דמותר לו למכור טבל ובלבד שמודיעו' ועי' בדמאי פ"ג ופ"ה והגמ' דחקי לישנא בין שניתן לו במתנה דמשמע דהמע"ש עצמו הוא שניתן לו במתנה ולא הפרישו כמו שצייר הרמב"ם שדחקו הדין דכמי שהורמו דמיין ויעוי' בפ"ה שכתב בין שניתן לו במתנה בטבלו הוסיף לאמר כמו שביארנו והיינו בפ"ג והיינו שלא תטעה לאמר דהמע"ש עצמו ניתן לו במתנה בטבלו הוסיף לאמר כמו שביארנו ולדעתי בתחילת ההשקפה הוא ברור ואי"ה אשנה פרק זה

יעוי' ברמב"ם פי"ב מהל' מעשר הי"ז חשוד שהעיד על אחרים נאמן כו' ואצ"ל עם הארץ כו' ותמוה ממשנה פ"ד דמאי לא מצאו כו' מצא אחר שאינו נאמן כו' חשכה לא יאכל עד שיעשר ופסקה הרמב"ם בפרק זה הלכה א' וכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים ולדעתי נראה בפשיטות דהמשנה גם הר"מ לא ירדו שם לבאר דין הנאמנות וכתבו סתם מי שאינו נאמן להעיד אף על אחרים והיינו ע"כ במומר לדבר זה שכתב הש"ך בסי' ב' ובסי' קי"ט דאף להרמב"ם אינו נאמן להעיד על אחרים וכן משמע בהדיא פי"א מהל' עדות שכתב דחשוד נאמן כמו שנאמן להעיד על' שחיטתו בינו לבין עצמו הרי דהשוה דין הנאמנות לדין השחיטה ובפ"ד מהל' שחיטה כתב בהדיא דחשוד כשר ומומר פסול. וכן גם כאן בפ"ד מ"ח איירי באינו נאמן לדין זה להעיד על אחרים והיינו במומר