הליכות אליהו (רמב"ם) כה

על ס"ט ברה"ר אין לנו לחלק לזה כתב טעם דרשב"ג בתוספתא משום שא"א להשאל על רבים והוי כמו ס"ט בדבר שאין בו דעת לשאל ומשו"ה ס"ט ברה"ר טהור כמו ספק בדבר שאין בו דעת לשאל, וזהו ברור כונת הראב"ד והמה ממש דבריו בהל' נזירות הנ"ל דלפ"ז לא מיקרי ס"ט ברה"ר רק אם יהיה הדבר ספק על שלשה דהיינו שתפול הטומאה בין שלשה ב"א העומדים ברה"י וכיון שהיא על שלשה אין בהם דעת לשאול אף ששואלים אנו האחד ואומר שלא נטמא עדיין מיקרי אין בו דעת לשאול על שנים הנשארים כיון דנולד הספק על שלשה ורבים היו כאין בו דעת כו' אף שאחד בודאי יוכל להשאל כיון שאין אנו יכולים לשאול כל שלשה מטעם זה טהרנו את הספק א"כ לא נשתנה הדין בזה ששאלו את אחד מהם ואמר ברור לי שלא נטמאתי מ"מ הוי ס"ט ברה"ר כיון דגם הוא היה מתחילה בכלל הספק אבל אם אחד עמד מרחוק ולא נכנס בכלל הספק כלל ולא נולד הספק רק על שנים הרי יש בהם דעת להשאל והוי כס"ט ברה"י

אבל הרמב"ם דלא ס"ל טעם הנ"ל רק דלא נוכל למילף מס"ט כ"א ס"ט ברה"י כמו סוטה ממילא אם היו שלשה ברשות אחד ורואים זא"ז ל"ה מקום סתירה ול"ה רה"י כמו סוטה וממילא לא נוכל למילף לטמא ספיקו ונשאר על דין כל ספק איסור דלהרמב"ם ספיקו מותר ולא החמירו חכמים בספק טומאה שלא ברה"י וראית הראב"ד חזקה וא"י איזה מכם משמע דעליו אין ספק גם מתחילה, ודבריו המה פשיטות דברי הגמ' בר"פ שני נזירים דקאמר ואמאי כל ס"ט ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוטה כו' דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והא דקאי גביה הא תלתא כו' באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אמר ר"א דיקא נמי דקתני וא"י איזה מכם ש"מ הרי פשיטת הגמ' משמע כדברי הראב"ד דהיינו שנזרקה ביניכם אבל הוא לא נכנס בכלל הספק דהו"ל ס"ט ברה"י וכן הוא בתוס' שם ד"ה באומר כו' והוא עומד מרחוק כו' יעו"ש וזהו דלא כפירש"י שם שדבריו דחוקים, ויעוי' בפי' הרא"ש שם (שנדפס מחדש) שכתב ברחוק ד' אמות אבל באמת פי' הראב"ד שעומד מרחוק באופן שלא נכנס מתחילה בכלל הספק כנ"ל ואלו המה דברים פשוטים ולא כתבתי זאת על ספק רק מחמת שראיתי שהכ"מ והרב בעל ל"מ נתקשו בזה הרבה. הלכות כלאים

פ"ז הל' ט"ז גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ כו' נפרצו בו פרצות מרובות כו' היה פרוץ מרובה על העומד לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים עד שירחיק כשיעור ולכאורה יש לעיין דהלא בעירובין ט"ז שנינו ג' מדות בכלאים משלשה עד ארבעה צריך שלא יהיה בין זל"ז כמלואו כו' ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור כו' ולפ"ז צ"ע דהרמב"ם כתב סתם דאם היו פרצות רבות והיה פרוץ מרובה על העומד רק כנגד הפרוץ אסור אבל כנגד העומד מותר ולא חילק כמה נשאר בעומד משמע בהדיא דאין שיעור להעומד ואף אם העומד כ"ש כנגדו מותר

והנה י"ל ע"פ המבואר בגמ' עירובין שם פחות משלשה מני רבנן היא דאמרי פחות מג' אמרינן לבוד כו' אימא סיפא כל שהוא שלשה ומשלשה עד ארבעה אתיין לרשב"ג דאמר פחות מארבעה לבוד כו' אמר אביי כו' ומודו רבנן דכל למישרי נגדו אי איכא מקום ארבעה כו' רבא אמר כו' כי אמר רשב"ג כו' אבל למטה הו"ל כמחיצה שהגדיים בוקעין בו ל"א לבוד, ועי' בר"ש כלאים פ"ד משנה ד' שכ' ואם פרוץ מרובה על העומד כו' אבל כנגד העומד מותר אם הוא רוחב ד' אבל פחות מד"ט אף כנגד העומד אסור כדמוכח בעירובין

והא דסתם הר"ש כאביי ולא כרבא דלדידיה משמע דלדידן דקיי"ל כרבנן דבג' לא אמרינן לבוד גם אם אין בעומד רק ג' חשוב וכנגדו מותר אף אם הפרוץ מרובה, י"ל דס"ל להר"ש דגם רבא לא פליג על אביי בהסברא הזאת דאף רבנן מודו דכל למישרי נגדו אי איכא מקום ד' חשוב ואי לא לא כמו דאשכחן בכמה מקומות לענין שבת ולענין סוכה דל"ה שיעור מקום רק בד' רק דרבא מוסיף דאף כרשב"ג אתיא רישא דמודה רשב"ג שבקיעת גדיים מבטלו מתורת לבוד, זהו שיטת הר"ש ועי' ברע"ב ותוי"ט שסתמו ג"כ כהר"ש

אבל הרמב"ם נראה שמפרש כפשוטו דרבא פליג על אביי וס"ל דלרבנן אף אם הוא פחות מד' חשוב העומד וכנגדו מותר, ופסק כרבא משו"ה לא כתב דבעינן בעומד ד' להתיר נגדו וכ"ה בריטב"א בעירובין שם שכתב דלרבא פשטא דלישנא נראה דפליג על אביי דלרבנן כל שיש בו ג' טפחים כיון דחשוב לצאת מדין לבוד ואפי' למעלה כך דינו לענין עומד ופרוץ כו' וכן דעת ר"י ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דרבנן פליגי כו' יעו"ש אבל עדיין צ"ע דלמה לא כתב הרמב"ם דבעינן שיהיה נשאר בעומד שלשה כמ"ש הריטב"א, וצ"ל דהרמב"ם יפרש בזה דלרבנן גם בפחות משלשה הוי מחיצה להתיר ולא בעינן מקום חשוב כלל דלרשב"ג דס"ל דגם פחות מד' אמרינן לבוד, וגם ליכא בקיעת גדיים הרי דטעם לבוד לא הוי השיעור משום בקיעת גדיים והטעם הוא משום דל"ה מקום חשוב פרצה פחות מד' משו"ה גם בעומד פחות מד' לא חשוב להתיר כנגדו, אבל לרבנן ל"ה טעמו דלבוד משום חשיבות או לאו חשיבות רק דהכי הוי הלכתא במחיצות דכל פרצה שאין הגדיים בוקעין בו אינו מבטל המחיצה, ולא תלי מידי בחשיבות (והא דגבי שבת וסוכה יש חילוק בין שלשה וארבעה לפחות יעוי' בריטב"א שהעיר בזה ותי' דהתם מקום ד' חשוב רשות בפ"ע יעו"ש) משו"ה גם פחות מג' לא בטיל העומד ולרבנן ליכא ג' מדות כלל ומג' עד עשר ולמעלה אם פרוץ מרובה כנגד העומד מותר כן נראה פשוט ומוכרח בדעת הרמב"ם

אבל לפ"ז עוד נשאר לברר מש"כ הרמב"ם בפ"ג הל' ט"ו היה שם בין שני המינים כו' או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה כו' או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה כו' ועי' בר"ש פ"ד משנה ח' שכ' הא ודאי דמחיצה של סלע עדיפא מכולהו אלא אצטריך לאשמעינן דאפילו בסלע בעינן רוחב ד' דבפחות מכאן אין שמה מחיצה כדאשכחן בעירובין גבי ג' מדות כו' יעוי"ש ובדרך הר"ש הלכו כל המפרשים גם הרדב"ז הביא בקצרה דברי הר"ש על דברי הרמב"ם דאפי' בסלע בעינן רוחב ד' ולפמ"ש למעלה אינו שייך כלל אליבא דהרמב"ם ואין מקום לאמר לדידיה דבעינן ארבעה גבי גדר להפסיק בכלאים ולא הזכיר הרמב"ם שיעור ד' בכלאים רק גבי מחול הכרם דהתם מפורש הטעם משום עיכוב המחרישה ול"ה אלא בשיעור ד

לזאת נראה דהרמב"ם יש לו גם בהא דסלע דרך אחר שלא כהר"ש דהיה קשה לו לישנא דרחב ארבעה שנקט גבי סלע כמו גבי חריץ עמוק עשרה ורוחב ארבעה דהתם הוי ארבעה על ארבעה רוחב וגבי סלע נאמר דבעי רק באורך השדה ד"ט אבל לא ברוחב שלא כנגד אורך השדה משו"ה מפרש הרמב"ם דגם גבי סלע בעי' רוחב ד' כמו גבי חריץ אבל אם אינו רחב ד' ל"ה כמו גדר כיון דהוי מכלל השדה דבפחות מרוחב ד' שדרי