הליכות אליהו (רמב"ם) כד

ונראה דכונת הרמב"ם דהיינו בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם אבל חייבים עליהם על ביאת מקדש והיינו אהל וכלים הנוגעים במת שחייבים עליהם על ביאת מקדש ודקדק לכתוב נמי טומאות שבעה דאילו נגע בכלים שנגעו באדם או בכלים אף ע"פ שטמא טומאת ערב מ"מ אינו לוקה שג"ז הוא להרמב"ם לאו מן התורה, אבל צ"ע על מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת שטומאה זו היא לאו מן התורה דהלא איתא בירושלמי נזיר ס"פ כ"ג א"ר ירמיה כו' מה פליגון לקרבן אבל למלקות לוקין אפי' על שלישי אפי' על רביעי תני ר"י דמן ציידנא ופליג כו' כל טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין כו' אר"י ב"ר בון כו' לטומאות הפורשות מן המת נצרכא כו' הרי בהדיא דאף שלישי ורביעי במת הוה ד"ת ולוקין עליהם אף שאין חייבים על ביאת מקדש

וצ"ל דהרמב"ם פסק דלא כמסקנת הירושלמי בזה רק כר"י דמן ציידנא דפליג ואף שהרמב"ם פסק כהאי שינויא דלטומאות הפורשות נאמר האי כללא דהלא בנגע בכלים שנגעו במת אף דאין הנזיר מגלח עליהם מ"מ פסק דחייבין על ביאת מקדש י"ל דס"ל להרמב"ם כפשט דהתו"כ דרק היכא דטעון כבוס בגדים חייב על הזורק אותן למקדש אבל בכלי שלישי או רביעי כיון דלא נפקא מכבוס בגדים שכתוב בתורה גבי מת אינם דין תורה, ויותר קרוב לאמר דס"ל דר' ירמיה לא קאמר רק על המכניס אותם למקדש דלוקה אבל לא על האדם שנגע בכלים שנגעו בכלים או באדם הנוגע במת והלא סתמא אין חייבין על ביאת מקדש בברייתא מסתמא גם פטור מלקות בכלל וכלים הלא לא חמירי מאדם הנוגע ור"י לטעמיה דקאמר בירושלמי והוא שטבל דקלישא ליה טומאתו אבל לדידן דפסקינן דלא כר"י ע"כ הטעם משום שאינו ד"ת

ועפ"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש דאינו חייב על המכניס כלים למקדש אלא על בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהן אב הטומאה כמו שיתבאר אבל כלי שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה היינו דוקא בטומאות הבאות מן המת דלהרמב"ם הוי רק מד"ס אבל בשאר טומאות ערב בודאי ס"ל להרמב"ם דלוקה אף אם אינו טמא אלא טומאת ערב וכמ"ש בתחילה מקרא דואם לא יכבס דאיירי בנושא את הנבילה דאינם טמאים אלא טומאת ערב ויעוי' במל"מ

וראיתי במראה הפנים בנזיר שם שכתב לתרץ קושית המל"מ על הרמב"ם בהל' נזיר שהבאתי למעלה דכונת הרמב"ם שכתב בדיוק בהל' טומאת המת שכל טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה ד"ת דוקא הפורשות מן המת אבל לא על כלים יעוי"ש לדעתי לא כללא הוא דהלא גם שלישי בטומאת מגע אינם ד"ת להרמב"ם וגם אינם מדוייקים בלשונו של הרמב"ם בהל' נזיר שכ' ג"כ שנטמא למת וכונתו על טומאת מגע גם תמוהים דבריו שם שדעתו שהרמב"ם פוסק כהך מ"ד בירושלמי דאע"פ שאין חייבים כרת על ביאת מקדש מ"מ לוקה גם על שלישי ועל הד' והרי הרמב"ם אומר בהדיא בהל' טומאת מת שטומאת שלישי ורביעי אינם דין תורה והוא מפורש דלא כהירושלמי וצע"ג על הפ"מ בזה

גם עי' בש"ק שהביא ג"כ הך דהל' ביאת מקדש ודעתו דדוקא במכניס בגדים שהיה לבוש בהם חייב וצ"ע דלא משמע כן מלשונו של הרמב"ם שכתב שאינו לוקה אלא על בגדים שנגע בהם שהן אב הטומאה ולא דקדק לכתוב שהוא לבוש בהם וגם הלמוד בת"כ מואם לא יכבס בגדיו הלא לאו דוקא שהוא לבוש בהם כמו שמפורש בכמה דוכתי שלאו דוקא בגדים שהוא לבוש בהם מטמא נושא הנבילה רק כל כלי שטף יעוי' ב"ב ובשארי דוכתי אבל המחוור כמ"ש למעלה דרק על שלישי ורביעי של מת קאמר אך צ"ע על בגדים שנגעו באדם הנוגעים במת האיך דינם להרמב"ם גם המכניס כ"ח למקדש ובזה אפ"ל דס"ל להרמב"ם דאינו חייב רק בגדים הראוים להיות אב הטומאה ועי' בעירובין ק"ד ע"ב ובתוס' וברש"י שם ובמק"א הארכתי בשיטתם ז"ל ואכמ"ל

ודיוקו של הפ"מ מדסתם הרמב"ם כל טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם כו' שהרמב"ם אדסמיך עלי' קאי שאין חייבין עליהם ג"כ על ביאת מקדש שזהו כל דיוקו שכל טומאה שטעון ביאת מים מד"ת חייבין עליה על ביאת מקדש כמו דאיתא האי כללא בהדיא במשנה דפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת חייבין עליהם על ביאת מקדש כו' ומדפטר שלישי במת מוכח בהדיא דגם טומאת אלו הן מד"ס וע"ז סמך הרמב"ם לדחות הך דירושלמי וזהו פשוט. אך קשה עלי בדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז דנזירות הל' ח' יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי (והיינו הנוגע בכלים שנגעו במת אף שטמא בודאי טומאות ז' מה"ת וחייב עליהם על ביאת מקדש להרמב"ם רק הלכה היא בנזיר) אם נגע בכלים כדי שיעלו לו למנין ימי נזירותו ולכאורא יפלא מאין למד זה הרמב"ם דעולים לו למנין נזירותו הלא במשנה כללם עם רביעית דם ורובע עצמות שכתב הרמב"ם בהדיא דאינם עולים לו וצ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דהגמ' אמרה דהך טעון הזאה ג' וז' לא קאי על כלים הנוגעים במת כן גם אה דאינו סותר את הקודמין ומתחיל ומונה מיד לא קאי ע"ז דנידוק הא הימים מימי טומאה אינם עולים לו כדשארא אבל איני יודע מקור לזה רק מדפשיטא ליה לגמ' והני כלים בני' הזאה נינהו מכלל דהיה מקובל להם דלא קאי הך בבא על כלים הנוגעים במת וצריך עיון כי כעת לא הספיקה לי העת לעיין יותר

פ"ט מהל' נזירות הט"ז כיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהיו' שנים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא ואמר להם אחד שעמד מבחוץ ראיתי אחד מכם כו' וכתב ע"ז הראב"ד בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה שאם יהיו שלשה בחצר אחת לא יהא שם ס"ט טמא וז"א מן הגמ' אלא אם יהיו שלשה במעמד אחד ונפלה טומאה ביניהם ולא נודע באיזה מהם נגע כו' או אפילו ידע א' מהם שלא נגע בו והספק על שנים כו' אבל אם אין שלשתם במעמד אחד אלא האחד מרחוק כו' שניהם טמאים דיקא נמי דקתני וא"י איזה מכם ולא קתני איזהו אלא ש"מ שהוא אינו מהם אלא במעמד אחד היו עכ"ל ויעוי' בכ"מ שכתב איני יודע מנין לומר כן כו' ועי' בל"מ שהרבה בדוחקים וכמעט מפורש בראב"ד היפך דבריו יעוי"ש

אבל באמת דברי הראב"ד פשוטים ואזיל לטעמיה בפט"ז מהל' אה"ט שכתב הרמב"ם מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה שהרי הציבור עושין פסח בטומאה כו' ומפני מה החמירו בס"ט ברה"י שהרי סוטה שנסתרה אע"פ שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה וכתב ע"ז הראב"ד הרי היא טמאה כו' ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל על היחיד וא"א לשאל על הרבים ויעוי' בכ"מ שם שכ' בטעם הרמב"ם שדברי הראב"ד הם דברי רשב"ג בתוספתא, ועוד דסוגיין דגמ' בכל דוכתא דס"ט ברה"י מסוטה ילפינן לה הרי דס"ל להכ"מ שהראב"ד כונתו להשיג על טעם הרמב"ם בס"ט ברה"י אבל באמת ז"א דבס"ט ברה"י לכו"ע מסוטה ילפינן לה אבל השגתו קאי על טעם הרמב"ם בס"ט ברה"ר דהרמב"ם ס"ל דלא נוכל למילף מסוטה רק ספק ברה"י כמו בסוטה דאין שם אלא שנים הבועל והנבעלת וממילא ספק ברה"ר נשאר הדין כמו כל ספק איסור והא שכתב מפסח הבא בטומאה והוא מהירושלמי' סוטה אין זה אלא טעם לחלק בין טומאה דיחיד לטומאה דרבים אבל הראב"ד ס"ל דבלא טעם להקל