הליכות אליהו (רמב"ם) כג

נתודע בודאי קבר התהום ואף בספק צ"ע דאולי לאחר זריקה כיון דבין כך ובין כך פטור מלעשות פ"ש לא הותרה לו ספק דטומאת התהום ויעוי' בק"ע דגריס אפכא וצ"ע) קל שאתה מיקל בנזיר טהור שאם נתודע לו לפני זריקה יעשה כמו שנטמא לאחר זריקה שלא יביא קרבן טומאה (להרמב"ם ג"כ ע"כ בספק מחמיר בנזיר טמא שאם נתודע לו לאחר שנזרק יעשה כמו שנטמא וחזר ונטמא והיינו כיון דהידיעה בקבר התהום הוי כטומאה בידיעה ואף דבנזיר טמא לא גמירי הלכתא דקבר התהום מ"מ לענין חומרא לא עדיף מנזיר טהור) עובד של פסח מהו כו' מאי כדין ר' נחמן בשם ר' מנא לכם בין לו בין לעובד שלו עד כדין עושי פסח נזיר מניין ר' יוסא בשם ר"ח הוינן סברין מימר עליו ולא על העובד שלו מן מה דתני היא נזיר היא עושה פסח הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין

המתבאר מדברי ירושלמי דלפי מה דילפינן טומאת התהום מקראי עובד דנזיר ע"כ הלכה היא ועובד דפסח ידעינן מקרא ועפ"ז נ"ל ליישב קושית הפמ"א שכתבתי למעלה באופן אחר קצת ממ"ש והוא דילפינן עובד דתמיד מעובד דנזיר מק"ו דמעובד דפסח ליכא ק"ו דהא באמת פסח הוא קרבן שקבוע לו זמן והיה לו לדחות את הטומאה ורק בטומאה ידועה זמנו פ"ש ול"ש למילף מינה ורק מנזיר ילפינן ובנזיר אף למאן דיליף מקראי טומאת העובד דניתר בטומאת התהום הלכה היא ומשו"ה קאמר ומי ילפינן ק"ו מהלכה ותי' אלא מועדו מועדו מפסח גמיר ובפסח הלא כמו דילפינן טומאת בעלים מקראי כמו כן ילפינן טומאת העובד

עוד י"ל ולהמתיק קצת הא דלא נוכל למילף מעובד דפסח לפמ"ש למעלה דקרבן שהקריבוהו טמאים הוי כמו נטמא ומשו"ה לא הותר לו טומאת העובד משום שפסח הלא אינו בא אלא לאכילה ואם יקריבוהו טמאים הלא יהיה פסול לאכילה משו"ה לא נוכל למילף ק"ו מעובד דפסח רק מעובד דנזיר והכל כנ"ל

ולישב דברי הרמב"ם דס"ל דבכל עובדים אף בקרבן יחיד מרצה על טומאת התהום מוכרח לאמר ג"כ כפמ"ש לתרץ הגמ' דפסחים כן הירושלמי כיון דס"ל דילפינן מקראי דוקא נזיר ותמיד ופסח אבל לדידן דס"ל דהלכה גמירי הוי אההלכה דטומאת התהום בריצוי ציץ הוי טומאת דם כנ"ל. עוד נשאר לנו ולבאר דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ הנ"ל שכתב מי שנטמא במת והוזה עליו ג' וז' ובז' שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו כו' אינו חייב בפסח שני שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאתו הראשונה אבל אם נטמא טומאת התהום בששי לטומאתו כו' הרי זה חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהיה רגל"ד

ולכאורא דבריו המה תמוהים נגד סוגית הגמ' בנזיר ס"ד ע"ב דאתמר התם א"ר המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם טהורים כו' מתיב רבא ירד לטבול כו' שחזקת טמא כו' א"ל מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום א"ל אביי הא מחוסר הע"ש א"ל שמשא ממילא ערבא כו' הרי מפורש דדוקא לאחר טבילה בז' רק מחוסר הע"ש אמרינן שמשא ממילא ערבא, והיאך כתב הרמב"ם דוקא אם נטמא בששי חייב בפסח שני וכבר השיג עליו הראב"ד בזה וז"ל א"א לא נראה מן הגמ' בנזיר אלא אפי' בז' עד שלא טבל והזה סותר כו' ומ"ש הכ"מ דכיון שכתב הרמב"ם דכיון שטבל בשביעי פסקה טומאתו ממילא משמע שאחר טבילה מיירי יעוי"ש צ"ע דא"כ למה כתב מתחילה מי שנטמא במת והוזה עליו בג' וז' למה לא הזכיר רק הזאה ממילא משמע דאף אם לא טבל בז' אינו סותר ועי' ברמב"ם הל' פרה דהזאה בז' הוי בין קודם טבילה בין לאחר טבילה והיא דלא כשיטת התוס' מגילה כ' יעוי"ש וא"כ היה לו להרמב"ם לכתוב טבל והוזה

לכן העיקר בזה דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' בנזיר שם שכתבו על הא דקאמר הגמ' ואף אביי הדר ביה דתניא יום מלאות תביא כו' אר"כ שא"ה דמחוסר קרבן ה"נ מחוסר הערב שמש א"ל שמשא ממילא ערבא וכתבו ע"ז בד"ה אמרי כו' כלומר לא מיבעיא חסרון הטבילה שהרי מקוה לפנינו ובידו לטבול אלא אפי' הערב שמש שאין בידו לא הוי חסרון דשמשא ממילא ערבא כו' ולשיטתם צריך לפרש גם בתחילה דדוקא תגלחת שאין בידו דהא בעיא איש אחר לגלחו מיקרי מחוסר מעשה א"ל רבא ואף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום והיינו אף קודם טבילה והא דאותיבי מירד לטבול רק בנזיר דמחוסר תגלחת אחר טבילה ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם מטבילה דלענין קבר התהום אף קודם טבילה אינו סותר דהכי גמירי לה הלכתא דכל מי שמטומאה הראשונה כבר הטהרה בידו שוב אינו סותר (ולכאורא ראית התוס' מוכרחת עד שקשה על הראב"ד שכתב דגם הטבילה מעכב א"כ האיך קאמר אביי דמשו"ה לפני מלאות א"צ קרבן אחר משום דשמשא ממילא ערבא הלא התם ליכא למימר כלל דאם לא טבלה תהיה היא פטורה מן הקרבן אף לאחר מלאת וא"כ האיך דמיא להדדי וי"ל דהראב"ד יתרץ דברי הגמ' דהיה קשה לאביי הלא בקרא כתיב ובמלאת ימי טהרה וכיון דמחוסר הערב שמש אכתי לאו מלאת ימי טהרה נינהו וע"ז קאמר אביי כיון דשמשא ממילא ערבא ימי טהרה נינהו וזה לא שייך אלא לענין הערב שמש דאם אמרינן גבי טומאת התהום הך סברא דשמשא ממילא ערבא ממילא גם מלאת ימי טהרה מיקרי אבל טבילה אינו שייך כלל להיום דכיון שכבר היתה יכולה לטבול ימי טהרה מיקרי) ומשו"ה לא הקפיד הרמב"ם אלא אהזאה דדמיא לתגלחת שאינו בידו

והא דכתב הרמב"ם שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאתו והלא טבילה אינה מעכבת כמו שדקדק ע"ז הכס"מ אין כונתו רק שכיון שאחר שטבל פסקה טומאתו א"כ גם מתחילה לא מיקרי עוד חזקת טומאה עליו לענין קבר התהום שהרי הטהרה בידו דהא איכא מיא בנהרא כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם ויעוי' בש"ש שמעתא ה' פ"ג מ"ש בזה. גם מ"ש לתמוה על הרמב"ם בדין טומאת התהום ודעתו דלהרמב"ם רק בספק טומאה הקילו בטומאת התהום ולפמ"ש ובררנו למעלה כל דבריו תמוהים המה יעוי"ש הביאור בדברי הרמב"ם אלה העליתי מכבר ע"פ ערך י"ב שנה בתשובה אחת לענין חזקה בטבו"י אם מיקרי חזקת טמא קודם שהעריב שמשו

אך באשר עוסק אנכי כעת בענין זה דטומאת התהום שניתי פרק זה דעת הרמב"ם כל טומאות מן המת שאין חייבין עליהם על ביאת מקדש המה מד"ס ואינם דין תורה יעוי' בפ"ג מהל' ביאת מקדש ובפ"ג מהל' טומאת מת, והיינו רביעית דם ואמה"ח ומן המת שאין עליהם כזית בשר ורובע עצמות והנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת כמו שכתב בפ"ה מהל' טומאת מת שדין זה שטמא טומאת ערב אינה דין תורה. ולפ"ז צ"ל שמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות שהנזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאת שהוא מגלח עליהם בין שאינו מגלח עליהם ה"ז לוקה ולכאורא כיון דלשיטתו אין הטומאות האלו דין תורה למה לוקה עליהם וכבר תמה בזה המל"מ.