הליכות אליהו (רמב"ם) כב

יוה"כ ע"כ דטומאה דחויה ולק"מ מסתם מתני' דיומא וצ"ע על התוס') ושפיר איבעיא ליה אם בתמיד הוי היתר טומאת התהום ועי' ברש"י בסוגיא וא"כ הרמב"ם דפוסק טומאה דחויה היא בציבור היה לו להביא הך דינא דבתמיד הותרה טומאת התהום ולא נוכל לאמר דסמיך על הא דביאת מקדש דלא כתב שם אלא ריצוי ציץ דל"ש בק"צ הקבוע לו זמן והמפרשים לא העירו מזה כלום

אשר ע"כ נ"ל לאמר דבר פשוט. ע"פ מה שהקשו עוד כל המפרשים הא שכתב הרמב"ם דל"א טומאת התהום אלא למת אבל לא להרוג ומשמע דמפרש כן הא דאי' בברייתא ולא נאמר טומאת התהום אלא למת בלבד, אשר לכאורא הוא תמיה עצומה הלא בגמ' שם דף פ"א שקיל וטרי מה ממעט הך דלמת בלבד אם טומאת שרץ ולא נחית הגמ' להך דהר"מ למעוטי הרוג, וצ"ל דסבירא ליה להרמב"ם דהגמ' בכל השקלא וטריא בע"א היה ס"ל כר"א ור"א ור"ל דס"ל דטומאת התהום מקראי גמירי לה וע"כ דלא היו יודעים מהך ברייתא דאתמר בה דבעינן שלא הכיר בה אחד מסוף העולם. דמזה הלא אתותבו כל הנך אמוראי דדרשי טומאת התהום מקראי והוכרח לאמר דהלכתא גמירי לה והנה הסברא דדוקא למת ולא להרוג נאמרה טומאת התהום הוא משום דבהרוג הלא ע"כ הכיר בה אחד בסוף העולם דהא איכא הורג וממילא בס"ד דגמ' לא היה יכול למעט הרוג דאין סברא כלל לחלק אבל לפי המסקנא שפיר י"ל דהברייתא מיעטה הרוג ולא נתמעטה טומאת זיבה

ומיושב בזה קושית הפמ"א על הא דקאמר הגמ' והא אין למידין ק"ו מהלכה כו' אלא מועדו מועדו גמיר כו' והא כמו שאין למידין ק"ו מהל"מ כן אין למידין בגז"ש כמו שכ' רש"י בשבת דאין למידין בי"ג מדות, ולפי הנ"ל י"ל דק"ו לא נוכל למילף רק מנזיר והנה בנזיר אף דאיכא קרא דוכי ימות מת עליו במחוורת לא אתא למעוטי רק ספק אבל בודאי טומאת התהום ע"כ גם לס"ד ל"ה רק הלכה אבל בפסח כיון דילפינן מהדרך בגלוי י"ל דגם ודאי טומאת התהום ילפינן מקרא ושפיר יליף בגז"ש, (אבל לא יועילו הדברים האלה ליישב הקושיא על רש"י דאף דברש"י ד"ה ומי ילפינן ק"ו מהלכה משמע כנ"ל מדאצטריך לרש"י לאמר דלא ספק טומאה ילפינן כו' רק ודאי כו' אבל בסוף דבריו שכתב בהדיא דמתחילה דפריך הגמ' ומי ילפינן ק"ו מהלכה ידע דילפינן מהל"מ יעוי"ש) וכ"ז בס"ד אבל לפי המסקנא דהלכתא גמירי לה הוי ההלכתא דטומאת הגוף הוי בטומאת התהום כטומאת דם דהציץ מרצה. לזאת בכהן הזורק גם בקרבן יחיד הציץ מרצה ואף קודם זריקה כמו טומאת דם דאף במזיד הציץ מרצה וכמ"ש הרמב"ם ובנזיר ועושה פסח בטומאת בעלים לא נוכל לאמר ריצוי ציץ בנודע קודם זריקה דהוי מחו"ז כמ"ש למעלה. רק אם נודע אח"כ פטור מפ"ש דהוי כאילו נטמא אח"כ רק בספק טומאה הוי טהור לגמרי ועושה ואוכל

וצ"ע עוד בירושלמי פסחים פ"ז הל"ה נטמא הציבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה כו' נטמא הדם והציבור יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה כו' סברי מימר דר' נתן היא תפתר דברי הכל בנטמא כספק קבר התהום כו' ועי' בק"ע ופ"מ והוא לכאורא שלא כפמ"ש למעלה בדעת הרמב"ם. ואפ"ל דהכי יפרש להירושלמי דקאי על ברייתא הראשונה וה"פ דיעשה בטהרה כיון דספק טומאת התהום בטהרה היא לגבי פסח וכל שאילו ביחיד אינו נדחה כו' ואל יאכל הבשר בטומאה כיון דטהורים המה לגבי פסח אבל אלו הטמאים בספק התהום בודאי יאכלו דלא גרע מקודם שחיטה דעושים ואוכלים (ויעוי' ברמב"ם ספ"ז שכתב הפסח שהקריבו בטומאה נאכל בטומאה כו' בד"א שהפסח יאכל בטומאה שנטמאו הציבור קודם זריקת הדם אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכל שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הציבור קודם זריקת הדם יזרק הדם ואל יאכל הבשר בטומאה. והוא פלא שדבריו סותרין זא"ז ויעוי' בכ"מ והוא דחוק גם דקדוק בלשון דמתחילה כתב כשנטמאו הציבור כו' ובשחטוהו בטהרה דקדק לכתוב רוב הציבור אשר ע"כ אפ"ל דבר חדש בדעת הרמב"ם דאף שהכהנים טמאים ונעשה בטומאה. וגם הטמאים מהציבור עושים הראשון עכ"ז הטהורים אינם אוכלים רק בטהרה ואם נטמאו לאחר זריקת הדם לא הותרה להם טומאת הגוף ויעוי' בירושלמי בא בטומאת עובדין האיך עבידא כו' ויעו' בק"ע ודעת ר' הילא דלא יאכלו אף טהורין בטומאת בשר כיון דאפשר שישחטו טהורין ור' זעירא פליג. ולדידן בודאי הל' כר' זעירא כמ"ש הרמב"ם בהל' ביאת מקדש לענין חמשה דברים שבאין בטומאה אינן נאכלין בטומאה דכל הבשר הוי כנטמא. ולפ"ז לרבא דס"ל כל היכא דהותרה טומאת בשר הותרה טומאת הגוף בודאי אף אם נטמא לאחר זריקה יאכל בטומאת הגוף אבל להרמב"ם דפסק כר"נ ור"ש דס"ל דאף דהותרה טומאת בשר לא יאכלוה טמאים ולא ס"ל דרשא דרבא ובודאי י"ל דלא הותרה אלא לטמאים אבל לטהורים שנטמאו לאחר זריקה לא יאכלו, ולפ"ז יהיה איירי בבא ראשונה כשנעשה בטומאה ומ"מ מי שנטמא לאחר זריקה לא יאכל הבשר ומשו"ה לא כתב רוב הציבור אבל בבא שניה כששחטו בטהרה בזה אם נטמא קודם זריקה גזרינן, וצ"ע עוד בדבר זה כי מסתימות הדברים משמע דהותרה טומאה לגמרי וי"ל דיהיה תליא אם טומאה הותרה או דחויה. וגם יש ליישב מה דהשמיט הרמב"ם הא דיזרוק הדם בטהרה ויעוי' בש"ק ודבריו דחוקים וי"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא קאמר הברייתא אלא משום דס"ל טומאה הותרה בציבור ומשו"ה חידש הברייתא דע"כ לא הותרה רק אם נטמאו הציבור קודם שחיטה אבל אם נטמאו לאחר שחיטה לא הותרה, ולפ"ז הרמב"ם דפוסק טומאה דחויה ממילא שמעינן דאם אפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן ואם א"א כגון שנטמאו גם הכהנים בכלל הרוב ציבור בודאי יזרק בטומאה דלא העמידו חכמים דבריהם הכא במקום כרת ויעוי' בירושלמי מעתה אל יזרק הדם בטומאה כו' וכמ"ש למעלה בדעת הרמב"ם ומיושבים דברי התוס' דף ע"ט ד"ה או שהיו הכהנים טמאים כו' ואע"פ שיכולין לזהר שלא' ליגע בבשר כו' וכתב ע"ז הגרע"א ולא זכיתי לעמוד על דבריהם הא אין ההיתר מצד טומאת בשר כו' רק משום טומאת גברא כו' ולפי מ"ש דבאמת לא הותרה כלל טומאת הגוף טהורים ודקדקו התוס' דהא אפשר גם שלא ליגע בבשר כמו שהוא באמת דעת ר' הילא בירושלמי וע"ז סיימו התוס' כיון דאשתרי טומאת אימורין אין כאן איסור דטומאת בשר דשוים המה והוא דברי ר' זעירא בירושלמי. ומשמע מדבריהם ג"כ כמ"ש דאילו טומאת הגוף היכא דהבעלים טהורים לא אשתרי ולא חדשה המשנה רק אם רוב העובדין טמאים אינן נדחין הטמאים לפ"ש רק יעשו בטומאה ורק בטומאת בשר דהושוה לטומאת אימורים)

ויעוי' עוד בירושלמי הל' ז' צבור שנטמאו בספק התהום מהו שירצה עליו את הציץ ק"ו מה אם היחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה כו' קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתודע לו לפני זריקה יעשה כמו שנטמאו לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפ"ש (להרמב"ם צריך לפרש בספק דהמוצא מת כו' כנ"ל דגם לפני זריקה טהור לפסח) אתה מחמיר עליו בציבור שאם נתודע לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא לפני זריקה שלא יאכל הבשר (אפי' דאם