הליכות אליהו (רמב"ם) כא

תמיהת הכ"מ והלח"מ יעוי"ש. ובפ"ט כתב דין ספק טומאה דהיינו דין דהמוצא מת מושכב לרוחב הדרך וכתב ע"ז דבנזיר אפי' בספק טומאה ידועה אינו סותר ואף דא"א שלא יגע כיון דספק ברה"ר טהור א"כ אף אם א"א שלא יגע אינו אלא כספק טומאה ול"ה כמחוורת ואם היה כה"ג ברה"י הואיל דבכל ספיקא טמא בצירוף דקרוב לודאי שיגע היה כודאי טומאה גם בנזיר (והיה מקום לאמר דיסבור הרמב"ם דספק טומאה ברה"י עם רגלים לדבר כמו בסוטה היה נחשב כודאי טומאה גם לנזיר ולכל דבר אף שלא לביאת המקדש וצ"ע) אבל בהל' פסח דס"ל להרמב"ם דלא ילפינן מנזיר לענין מחוורת עליו משו"ה כתב לענין המוצא מת מושכב ברחבו של דרך דדוקא בקבר התהום הוא אבל בטומאה ידועה היה טמא, ודעת הרמב"ם בספק טומאה ברה"י לענין נזיר לא בא הדין מבורר כי מזה שהביא פ"ט הך דשני נזירים אין ראיה כמ"ש למעלה דהתם הלא אחד מהם נטמא בודאי והו"ל כשני טמאים שנתערבו אם אירע לאחד ספק טומאה ברה"י אשר אפלגו בזה בירושלמי ר' הושעיא רבה ור"י לא בא בפירוש רק ראה זה נמצא בספ"ו מהל' נזירות ירד להקר נמצא משוקע בקרקע המערה עד שידע שנגע נמצא צף על המים ה"ז בחזקת טמא שחזקתו שנגע בזה שהוא צף ויש סיוע להרמב"ם דלא הוי טמא מחמת ספק גרידא דמדנקט ירד להקר ויעוי' בטהרות ר"י אומר בירידה טמא ובתוספתא שם שבירידה חזקתו שנגע דכל דבר שיש במים נמשך אל היורד וההפך בעליה יעוי"ש ובר"ש

אבל הלא חזינן מהרמב"ם דמשום ספק רה"י בלבד לא היה טמא, גם מפורש כמ"ש דאם נצטרף לספק דרה"י גם אם קרוב לודאי שיגע טמא אף בנזיר (וי"ל הסברא בשינוי קצת ממ"ש בפנים דספק טומאה ברה"י כודאי שוי' תורה רק דודאי טומאה ולא כי ימות מת הוי אבל אם קרוב לודאי שנגע הוי ג"כ בכלל וכי ימות מת א"נ י"ל דיסבור הרמב"ם דספק סוטה כודאי שוי' אך היינו דוקא ברגל"ד כמו סוטה אבל בטומאה דרה"י כיון דליכא רגל"ד ל"ה רק ספק ולא ילפינן מסוטה רק כיון דבסוטה דאיכא רגל"ד ל"מ רק לאפוקי מחזקה אבל לא לשוי' כודאי וכיון דהיכא דאתרע החזקה הוה ודאי שמעינן מינה דלא מוקמינן אחזקה ויעוי' בתוס' חולין ט' ע"ב סד"ה התם כו' לזאת בכל טומאת ספק דרה"י לא הוה מחוורת אבל בהצטרפות רגל"ד יהיה ודאי כמו בסוטה והוי מחוורת אבל אין זה אלא ברה"י וברה"ר טהור ויהיה מדויק לשון הרמב"ם ספ"ט על הא דמוצא מת מושכב משום שספק בר"ה טהור ונצרך עוד לברר הדברים) ובפסח כבר כתבנו למעלה דדעת הרמב"ם דהוי כודאי טומאה ומשו"ה פסק דיחיד שנטמא נדחה לפ"ש וצבור שנטמאו בספק טומאת רה"י יעשו בטומאה וסתימת דבריו משמע דהוי ככל דיני פסח הבא בטומאה והא דקאמר הירושלמי דמודה ר' הושעיא דיעשו כספקן כתבתי למעלה או דהירושלמי ס"ל לר"ה דספק טומאה ברה"י ל"ה אלא מטעם ספק או דיסברו כר' יוסי בירושלמי נזיר דכללא דכל שאין הנזיר מגלח על כל הטומאות קראי וממילא הוי ספיקא

ומדברי הרמב"ם בהל' ק"פ מוכרח כאופן הראשון שכתבתי בהגה"ה למעלה דס"ל בכ"מ דס"ט ברה"י הוי ודאי טומאה עוד צ"ע בזה, ואם נטמא ודאי בטומאת התהום אז דוקא אם נודע לו לאחר עשיית הפסח א"צ לעשות פ"ש ומשמע דוקא אם נודע לו אחר זריקה שכתב סתם אחר עשיית הפסח דמשמע בהדיא אחר זריקה עי' בהל' י"ב פ"ו וגם משמע מדבריו דהפסח אינו נאכל בכה"ג דנודע לו דנטמא ודאי בטומאת התהום אבל בנמצא מושכב לרוחב הדרך בכה"ג עושה ואוכל (ויעוי' בירושלמי פסחים פ"ז שלכאורא סותר לזה ונדבר להלן) ובפ"ד מהל' ביאת מקדש לענין כהן העובד ששייך ריצוי ציץ כתב הרמב"ם ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק וזרק הדם הציץ מרצה והוא מימרא דמר בר"א וכלישנא בתרא דמפרש לה הרמב"ם לענין כהן העובד כמ"ש למעלה ויעוי' בכ"מ שכתב אלא דאיכא למידק שממ"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפ"ז מהל' ק"פ נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק כו' יעוי"ש

ולפמ"ש למעלה דלכאורא דברים מתמיהים המה דהלא בק"פ אדרבא אם נטמא בודאי טומאת התהום אף קודם זריקה דינו כטמא והא דשוחט וזורק הוא בטומאת ספק והכא הלא איירי אף בטומאת ודאי. וצ"ל דכונת הכ"מ דהרמב"ם הלא לא חילק בין טומאת ספק לטומאת ודאי וגם בטומאת ספק לכתחילה לא יזרוק ומכ"ש קודם שחיטה וחילק בזה בין ק"פ שהוא חובה והוא מצוה עוברת כו' ויעו' בפ"ו מהל' נזירות מ"ש הכ"מ לדחוק הא דחלק הרמב"ם בנזיר בין לפני זריקה ודחק בדברי הגמ', אך לפמ"ש פשוט דקושית הגמ' קאי רק על כהן העובד ובדידיה אין נ"מ בין ספק טומאת התהום בין ודאי טומאה דהלא כהן טמא הוא כמו כל אדם רק לענין ריצוי ציץ הלכתא גמירי לה דבטומאת התהום הציץ מרצה גם על טומאת הגוף משו"ה בכהן הזורק אין נ"מ כלל בין קודם זריקה בין לאחר זריקה בין בטומאת ספק בין בטומאת ודאי כמ"ש הרמב"ם הטעם דהציץ מרצה גם במזיד והיינו דהלא קיי"ל דהציץ בכ"ע שהוא מרצה בין שוגג בין מזיד (והא דאמרינן במזיד לא הורצה היינו מדרבנן) מרצה וה"נ בטומאת התהום דמרצה על טומאת הגוף אין נ"מ בין קודם זריקה או לאח"כ

גם י"ל דמ"ש הרמב"ם לפני זריקה הוא ל"ד דלענין כהן הזורק אין נ"מ בין קודם זריקה או קודם שחיטה בכל אופן שהוא הציץ מרצה כיון שאינו בעל הקרבן הלא השחיטה לא מעלה ולא מוריד. רק זו היא שקשה בדברי הרמב"ם בהל' ביאת המקדש שלא חילק כלל בין קרבנות יחיד לק"צ וסתם דבכל גוני בטומאת התהום הציץ מרצה והלא בגמ' שם פ"א איבעיא להו כהן המרצה בתמיד אם הותרה לו טומאת התהום משמע בהדיא דביחיד אין שום ספק דלא הותרה ורק בנזיר ועושה פסח גמירי יעוי"ש בסוגיא ולכאורא היא תמיה עצומה גם על המפרשים שלא הרגישו בזה ומצאתי בש"ק פסחים פ"ז הל' ז' שהעיר בזה ולא תי' כלום

ועוד קשה לי על השמטת הרמב"ם האי בעיא דכהן המרצה בקרבנותיו הותרה לו טומאת התהום כו' והא דאיבעיא ליה לרבא כהן המרצה בתמיד אם הותרה לו טומאת התהום והאיבעיא נראה דהיינו רבא לטעמיה אזיל דס"ל בזבחים ל"ג מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בציבור (ויעוי' בתוס' יומא ו' ע"ב ד"ה אמר רב תחליפא משמיה דרבא כו' דדחקו התוס' לאמר דרבא ס"ל טומאה הותרה ובאמת ראיתי בשעה"מ הל' ביאת מקדש שהעיר בזה נראה דא"א לאמר כלל הכי דהלא לקמן דף ח' אמרינן ותסברא אי סבר ר"י הותרה הזאה כלל למה לי וכן אמרינן בפסחים ע"ח יעוי"ש ויעוי' ביומא ח' ע"ב דקאמר רבא בעצמו דר"ל של יוה"כ מזין עליו כל ז' וברביעי בשבת היו מפרשינן ליה אי לאו דבקביעותא דירחא תליא יעוי"ש ויעוי' בפסחים ע"ז סברוה דכו"ע סברי טומאה דחויה כו' וקושית הגמ' עד שאתה מפרישהו מטומאת ביתו כו' אפ"ל דל"ק אלא לר' יהודא דחייש שמא ימות ולפי מאי דמסקינן בגמ' דר"י ס"ל טומאה הותרה לק"מ אדרבא מתני' דפרה דס"ל לר"א דמזין על כהן של