הליכות אליהו (רמב"ם) כ

מנלן כו' וגם אם נשוה אותם אין זה אלא בטומאת התהום דמצינו שהן שוין אבל לא לענין טומאה מחוורת בטומאה ידועה

וע"פ הדברים האלו יש להבין ולבאר דברי הירושלמי פ"ח דפסחים הל' ח' ובפ"ח דנזיר הל' א'. ונקדים עוד הקדמה אחת קצרה דהא שכתבתי דבנזיר אינו סותר כלל טומאה מספק מחמת גזה"כ דבעינן מחוורת והיינו שידע בבירור ול"ה אף ספק נזיר טמא אין זה אלא דוקא אם אין כאן טומאה ודאית כלל אבל אם נטמא אחד משני נזירים וא"י איזהו אז לא שייך לאמר שיהיו שניהם טהורים כיון דאחד טמא בודאי והו"ל כשני טמאים שנתערבו שכ"א הוי נזיר טמא מספק וזהו מפורש במשנה ר"פ שני נזירים

ואחר הקדמות האלו נציע לשון הירושלמי אשר ז"ל בפ"ח דפסחים נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח ר' הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין כו' היידינו ספק ר"י אמר ראשה דפירקא ר' הושעיא רבה אמר הדין דהכא יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר"ה רבה אמר ידחה לפ"ש ור"י אמר משלחין אותו לדרך רחוקה צבור שנטמאו בס' רה"י ר"י אמר יעשו בספיקן ר' הושעיא אמר יעשו בטומאה ואף ר"ה מודה שיעשו בספיקן לא אמר אלא לחומרן ע"כ והנה המפרשים נדחקו בפירושו ויעוי' במהרי"ט אלגזי הל' בכורות פ"ה שהאריך בזה

ונלע"ד דהירושלמי יסתפק בהך דרשא דמחוורת עליו, והיינו דוקא בנזיר ולא בפסח ור' הושעיא רבא אזיל בשיטת רשב"ל דלא ס"ל הך דרשא דמחוורת לכם ומשו"ה ס"ל דנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י (וי"ל דגם ר' הושעיא מודה דאינו מגלח בודאי רק הכונה שהוא ספק נזיר טמא ובעי גילוח מספק) ור"י לטעמיה אזיל דס"ל בפ"ז הל' ז' הך דרשא דעליו משו"ה קאמר דאין הנזיר מגלח אף מספק ול"ה ספק נזיר טמא כלל ולפ"ז לא משכחת לכאורא ספק נזיר טמא כלל דאם הוה ספק הלא ל"ה מחוורת ולא קרינן ביה וכי ימות מת עליו וקאמר היידנו ספק (כיון דלא משכחת לה) ר"י אמר ראשה דפירקא היינו מתניתין דשני נזירים שאמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא דרק בכה"ג הוי דין נזיר ספק טמא לר"י ור' הושעיא אמר ההן דהכא דגם נזיר שנטמא בס' רה"י הוי ספק טמא

והא דהביא ר"י ראיה לדבריו מהא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש י"ל ג"כ כנ"ל כיון דכללא הוא דטומאת מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכיון דטומאת ספק אין חייבין עליה על ביאת מקדש לא קרינן ביה וכי ימות מת עליו וא"צ גילוח כלל אף מספק. וביחיד שנטמא בספק רה"י בפסח פליגי ר"י ור' הושעיא דר' הושעיא ס"ל כיון דא"י לאכול הפסח מטעם ספק לא גרע מחולה וזקן דכיון שאינו ראוי לאכול כזית אין שוחטים עליו ור"י ס"ל כרבא דאמר בפסחים ס"ט אמר רבא קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו' הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא א"ל ר' אדא בר נתן לרבא כו' א"ל שלא לאוכליו לחולה ולזקן דלא חזי אבל האי מחזי חזי תיקוני הוא דלא מתקן ואזיל ר"י לטעמיה בירושלמי כ"צ ה"א יעוי"ש ה"נ בספק טמא ס"ל לר"א דמחייב בספיקא בפ"ר ול"ה כחולה וזקן דהא שאינו ראוי לאכול הוא אינו פסול בגופו משו"ה משלחין אותו בדרך רחוקה ומסיים שפיר הירושלמי ואתיא כמר דר"א נטמא בבית הפרס משלחין אותו בדרך רחוקה והיינו דר' יוחנן לטעמיה דהלא גם בבה"פ לכאורא מ"ש מחולה וזקן

אבל לפי הנ"ל ניחא דר"א הלא ס"ל דכיון דל"ה פסולו בגופו לא מיקרי שלא לאוכליו ושפיר ר"א לטעמיה קאמר גם הכא משלחין אותו בדרך רחוקה. צבור שנטמא בספק טומאה ברה"י דר"י ס"ל יעשו בספיקן אף ר' הושעיא מודה כו' ל"א ר"ה אלא לחומרן והיינו מחלוקתם הכא בענין אחר, דהנה בנזיר ספ"ז על הך כלל דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש פליגי בה אמוראי ר' יוסי ס"ל דכלל הוא לכל הטומאות ור"א ס"ל דאין זה אלא לדוקא לטומאות הפורשות מן המת היינו רביעית דם ורובע עצמות אבל לא לכלים שיגעו במת דהתם טעמיה דנזיר משום דל"ה וכי ימות מת עליו אבל לא משום קלות הטומאה ויהיה נ"מ מזה גם לספק טומאה ברה"י דלר"י אילו היה כודאי טומאה היו חייבין עליהן על ביאת מקדש וגם צבור היו עושין בטומאה אבל ר"א לטעמיה אזיל דס"ל משלחין אותו לדרך רחוקה א"כ ס"ל דל"ה אלא ספק טמא אבל ר' הושעיא נהי ס"ל דלשא"ד הרי הוא כודאי טומאה מ"מ ס"ל לפסח ל"ה אלא כספק דהרי ס"ל לר' הושעיא לעיל בפ"ז הל' ו' צבור שנטמא א' מהן וא"י איזהו תני ר' הושעיא יעשו בספיקן כו' והיינו כנ"ל משו"ה הוכרח הירושלמי ל"א ר' הושעיא אלא לחומרן

ובזה מיושב דברי הרמב"ם אשר לכאורא תמוהין מאד דלמה לא הביא דצבור שנטמא דעושין בטומאה אינו אלא לחומרן דלפי הנראה בירושלמי אין כאן פלוגתא כלל דבין ר"י ובין ר' הושעיא כולהו ס"ל דיעשו כספיקן אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר דע"כ לא קאמר הירושלמי אלא לר' הושעיא דס"ל כר' יוסי בירושלמי דנזיר דכללא הוא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח א"ח עליה על ביאת מקדש וה"ה ספק טומאה ברה"י א"כ ל"ה כודאי טמא לענין פסח דפסח וביאת מקדש שוין הן כדמשמע בפסחים ע"ח, אבל הרמב"ם דס"ל כר"א בירושלמי דנזיר שם וכן פסק בהדיא בפ"ז מהל' ק"פ סמוך לדין דספק טומאה ברה"י דאף בכלים הנוגעים במת יעשו בטומאה אף דאין הנזיר מגלח עליו א"כ כיון דפוסק כר' הושעיא דספק טומאה ברה"י הוי כודאי טומאה וכמו דמשמע מגמ' דילן והוא דלא כר"א דירושלמי הנ"ל במשלחין אותם לדרך רחוקה משו"ה סתם ג"כ דציבור שנטמא בספק טומאה ברה"י יעשו בטומאה ולא כתב הא דיעשו כחומרן ועוד נכתוב מזה להלן

היוצא מהנ"ל דהרמב"ם ס"ל בטומאת התהום ודאי לא הותרה בנזיר ועושה פסח בטומאת בעלים רק אם נודע לאחר זריקת הדם ולא חדשה הלכה רק דשעת ידיעה בטומאת התהום הוי כטומאה. ובטומאת כהן לענין ריצוי ציץ הוי טומאת התהום כטומאת הדם. וספק טומאת התהום הוי בנזיר ועושה פסח כטהרה אף ספק טומאה ברה"י וברה"ר במקום שא"א לו אא"כ יגע וזהו דוקא ברה"ר וספק טומאה ידועה בכה"ג הוי בפסח כודאי טומאה ובנזיר חידוש הוא שחדשה תורה דבעינן במחוורת עליו שתהא ידיעה ברורה משו"ה אף בטומאה ידועה ל"ה אף כספק נזיר טמא וכר"א בירושלמי בפסחים ובנזיר כנ"ל

ובזה דברי הרמב"ם מבוארין דבהל' נזירות פ"ו כתב דין טומאת התהום ודאי ומשו"ה התנה דוקא שנודע לאחר זריקת דם אבל אם נודע קודם זריקה הוי כנטמא אז בטומאה ידועה דסותר נזירותו וכקושית התוס' בפסחים פ"א והא דאמר מר בר ר"א היינו לטומאת כהן אבל א"א לאמר בטומאת בעלים דהרי לבד פסול טומאה יהיה כאן פסול דמחו"ז ול"ש ריצוי ציץ ומיושב