הליכות אליהו (רמב"ם) יט

משמע יעוי"ש והלא ברייתא זאת איירי ג"כ לענין נזיר ועושה פסח בטומאת בעלים ויבואר להלן בהמשך דברינו

ב) בדין ספק טומאה ס"ל להרמב"ם דג"כ יש חילוק בין התהום לטומאה ודאית היינו היכא דבטומאה ידועה היה טמא מטעם ספק הקילו בה בטומאת התהום שיהיה טהור לגמרי. ובזה הדין אף קודם שעשה הנזיר קרבנותיו וקודם שעשה פסחו דינו כטהור ועושה את פסחו והנזיר מביא את קרבנותיו. ויליף לה הרמב"ם מברייתא דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך דבנזיר ועושה פסח טהור וכל טהור להבא משמע ולהרמב"ם לא הוה אלא טומאת ספק כמו שכתב בהל' ק"פ פ"ו ואע"פ שאפשר שנגע כו' ובה' אה"ט שאינו כשאר ספיקות כו' והיינו אע"ג דספק טומאה בר"ה טהור אין זה אלא דוקא בספק השקול אבל היכא שיותר מצוי ליגע משלא ליגע אף בר"ה ובדבר שאינו יודע לשאל טמא ויעוי' בתוס' נדה ה' ע"ב בד"ה ואם א"א אא"כ נגע טמא כו' וי"ל דלאו אי אפשר כלל אלא קרוב לודאי כו' וכ"ה בתוס' ואם א"א כו' ספיקו טמא כו' וכ"ה ברמב"ם פט"ז מהל' אה"ט הל' ו' טמאות כו' ונתעטף בטליתו כו' ואם א"א שלא יגע ספיקו טמא עכ"ל הרי דבקרוב לודאי ספיקו טמא אף בר"ה ובא ההלכה על טומאות התהום לטהר בכל ספיקא

וחיליה דהרמב"ם הוא דהלא אמרינן בפסחים פ"ו ע"ב שם ובנזיר ס"ג מנה"מ אמר ר"א א"ק וכי ימות מת עליו במחוורת עליו כו' ואף דבמסקנא אמרינן טומאת התהום הלכתא גמירי לה מ"מ לא אשתני דינא ממאי דס"ד דילפינן מקרא היינו דבטומאת התהום בעינן טומאה מחוורת ופירש"י שתהא ברורה לו וכ"ה בפי' ר"ח במחוורת עליו כלומר ידיעה ברורה ולפ"ז כל שאין כאן ידיעה ברורה הלכתא גמירי לה בטומאת התהום שהוא טהור בנזיר ועושה פסח ולפ"ז גם טומאה שנמצא ברוחב הדרך וכיוצא בזה אף שהוא קרוב לודאי דטמא לתרומה לאו ידיעה ברורה היא וטהור מ"ה בטומאת התהום אף קודם שעשה פסחו וקודם שהביא קרבנותיו הנזיר דהלא גם קרא דוכי ימות מת עליו בתחילת הטומאה קא מיירי וכן הברייתא להבא משמע כמו דאמרינן בגמ'

והא דהקשה הגמ' על מר בר ר"א מהך ברייתא אף דלא איירי רק בטומאת ספק והוא הלא איירי בטומאה ידועה מדחילק בין נודע לו מתחילה ובין נודע אח"כ. י"ל דס"ל להגמ' דטומאת ספק בנזיר ועושה פסח וידיעת טומאת ודאי דטומאת התהום בכהן שוים דכל עיקר החילוק בנזיר ועושה פסח בטומאת בעלים היינו כיון דנודע קודם דבר המעכב בו היינו זריקת דם או תגלחת לא שייך בו ריצוי ציץ כיון דיש עוד פסול אחר דמחו"ז לבד טומאה, אבל בכהן דשייך בו ריצוי ציץ א"כ כיון דחזינן דהלכה דטומאת התהום היה גם על להבא והיינו בטומאת ספק ה"ה אף בכהן לענין ריצוי ציץ ואף במזיד מרצה

והנה חידש הרמב"ם עוד דין אחד בהך דרשא דמחוורת עליו דהיא קיימא אף לפי המסקנא בטומאת התהום הלכתא גמירי לה דע"כ לא דחי הגמ' הך ילפותא לטומאת התהום דלפ"ז הלא נצטרך לאמר במחוורת עליו היינו שתהא ידועה לו מעיקרא ואף אם נטמא בה ודאי א"כ האיך אמרינן כל שהכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום לזאת ע"כ טומאת התהום הלכתא גמירי לה, אבל הדרשא תדרוש וכי ימות מת עליו במחורת עליו ונ"מ גם לטומאה ידועה שאינה סותר בנזיר רק אם נטמא בידיעה ברורה אבל כל שאין הידיעה ברורה אף דהוא טמא מחמת ספק או מחמת קרוב לודאי לא מיקרי וכי ימות מת עליו מפני שאינו ידיעה ברורה ואינו סותר בנזירות ואין זה אלא דוקא בנזיר אבל לא בעושה פסח. כי בפסח לא כתיבי הך לכם על טמא לנפש וחיליה דהרמב"ם בזה הוא מספרי פ' נשא דהכי אי' התם וכי ימות מת עליו להוציא את הספק כו' וע"כ הוא דרשא דר"א במחוורת עליו שתהא לו ידיעה ברורה הלא דדרשא דר"א קיימא לפי המסקנא והיינו אף בטומאה גלויה וידועה, דלא כפי' המפרש שפי' לענין טומאת התהום דהלא בגמ' מסקינן דטומאת התהום הלכתא גמירי לה ואין לפרש דברי הספרי לפי הס"ד. ועי' בירושלמי דהגי' דר"י אמר הך דרשא דוכי ימות מת עליו ורשב"ל אמר הך דדרך יעוי"ש וכ"ה בפר"ח ויעוי' בנזיר דליתא כלל להך דר"י דגמ' דילן מדרך רחוקה לכם

ואם נעמיק עוד בדבר נראה לפרש כונת הך דרשא דחידשה התורה בנזיר אשר אינו סותר נזירתו רק בטומאה מבוררת אבל כל טומאה שהיא מחמת ספק אף שבכ"מ הוא טמא מחמת ספק זה כגון בספק טומאה ברה"י או ברה"ר במקום שקרוב לודאי שנטמא ואף דל"א שם האי כללא דספק טומאה בר"ה טהור אבל כיון דאין הטומאה אלא מחמת ספק (ויעוי' בתוס' ב"מ ו', ע"ב ובש"מ דגם רוב אין זה אלא ספק רק דהתורה חדשה דאזלינן בתר רובא יעוי"ש וכבר האריכו בזה האחרונים וא"כ הכא אף דברוב פעמים א"א שלא יגע מ"מ לא הוי רק טומאת ספק וכיון דהתורה מיעטה בכאן שלא לטמא ולא לסתור רק בטומאה ברורה וודאית גם ספק זה אינו סותר) בנזיר ל"ה וכי ימות מת עליו וכן ספק טומאה: ברה"י אף דילפינן מסוטה דהוא טמא מספק מ"מ הכא גבי נזיר כיון דבעינן טומאה מחוורת גם ספק טומאה ברה"י אינו סותר כלל ולפ"ז יהיה כונת הספרי בהא דלהוציא את הספק למעט שני הספיקות היינו ספק טומאה ברה"ר היכא דא"א שלא יגע וספק טומאה רה"י דעלמא כמו דסיים הספרי שהיה בדין ומה אם במקום שלא עשה בו אונס כרצון עשה ספק כודאי כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי ת"ל וכי ימות מת עליו. הרי דגם ספק טומאה ברה"י מיעט קרא. אבל זה אינו אלא בנזיר אך לא בפסח. דההלכתא ל"מ רק בטומאת התהום אבל לא בטומאה ידועה דהתם דין הספיקות כמו בעלמא

אך י"ל דלא יהיה אלא מטעם ספק דהא דילפינן מסוטה לטמא ספק ברה"י רק דיהיה ע"ז איסור מה"ת אבל רק מטעם ספק משו"ה לענין שאר איסורים כגון ביאת מקדש וק"פ לא יהיה זה אלא כשאר כל הספיקות (גם י"ל עוד טעם אחר לחלק בין נזיר לפסח לענין ספק טומאה בר"ה היכא דא"א שלא יגע וגם ס' טומאה ברה"י דכבר ידועה שי' התוס' כתובות כ"ו דהיכא דמחמרינן עליו אף מטעם ספק שוב אתרע חזקת היתר ויעוי' ביו"ד י"ח: לענין סכין והדברים ארוכים וכתבתי במק"א. והדבר ידוע דהא דספק רה"ר טהור אין זה אלא דוקא במקום דליכא חזקה אבל היכא דאיכא חזקה גם ספק ברה"ר טמא ומכש"כ בספק טומאה ברה"י היכא דאיכא חזקת טמא. א"כ שפיר יש לחלק בין נזיר לעושה פסח דהלא בנזיר הספק הוא בעת הטומאה דאז בעת הטומאה הוא סותר נזירותו ול"ה אלא ספק אבל בפסח דבעת הספק הלא בודאי מטמאינן ליה לכל דבר ושוב כשרוצה לעשות הפסח נרצה לטהר אותו מחמת ספק טומאה הלא הוא אז בחזקת טמא והיכא דאיכא חזקה לא נוכל לטהר אותו מצד ספק טומאה ברה"ר ומכש"כ ברה"י ויש לדון בזה ולפקפק) דלא ילפינן פסח מנזיר כדמצינו בפסחים שם אר"א א"ק וכי ימות מת עליו אשכחן נזיר עושה פסח