הליכות אליהו (רמב"ם) יח

כו' הרי מפורש כדברינו למעלה דבנזיר עולם ל"ה הפסק ומשו"ה אף דמגלח אינו יוצא מנזירות מספק

שבת ק"ג. לענין פ"ר דלא ניחא ליה נראה דאף הני דפליגי על הערוך מ"מ יסברו דל"ה אלא מדרבנן וכ"ה ברא"ש בהשגתו על הערוך שהביא מהא דר"א דמילה לענין בהרת ואי דאיכא אחר יעו"ש שכתב הרא"ש דע"כ ל"ק אלא לענין חיוב ופטור אבל איסורא מדרבנן איכא לר"ש. ונראה שכ"ה דעת הרמב"ם שכתב בהל' נזירות פ"ה הל' י"ד אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי אם עשה כן אינו לוקה ולכאורה יפלא כיון דהוה פ"ר אמאי אינו לוקה וע"פ הנ"ל ניחא דהלא כבר כתבו בשם הריב"ש דסורק הוה פ"ר דלא ניחא ליה וא"ש בזה מה דאצטריך הגמ' לאמר להשיר נימין מדולדלות קא מתכון ולכאורא תיפוק ליה משום דהוה פ"ר אבל י"ל דרוצה למצוא טעם אף במסרק רק דל"ה פ"ר. אבל לפ"ז גם במסרק דהוה פ"ר וגם באדמה שהוא משיר ודאי ל"ה איסור דאורייתא כיון דהוה פ"ר דלא ניחא ליה והא דלהשיר נימין מדולדלות ג"כ ל"ה אלא איסורא מדרבנן

וי"ל דזהו הטעם של הרמב"ם שהשמיט האיבעי בנזיר מ"ב איבעי להו מפני שמשרת או מפני המשרת ונ"מ להני מיני אדמה שאינם משירים אבל לפי הנ"ל דזהו גופא אינה אלא מדרבנן אין סברא לאסור גם שאר מיני אדמה ויעוי' עוד בשבת ויעוי' ברש"י שבת ו' ע"ב ופ"א ע"ב שכ' דהא אבל לא סורק משום דודאי משיר והוה פ"ר והא דלא כ' רש"י משום להשיר נימין מדולדלות כמו דאמרינן בגמ' וכבר העירו התוס' בזה וי"ל דלרש"י ס"ל דלמסקנא דאמרינן מודה ר"ש בפ"ר ל"צ לטעמא דלהשיר נימין מדולדלות ובמק"א הארכתי דרבה לטעמיה אבל בפשיטות יותר י"ל דרש"י ס"ל דלא איצטריך ליה להך טעמא רק דלכאורא הוה פ"ר דלא ניחא ליה אבל כיון דלהשיר נימין מדולדלות קא מתכון ממילא ניחא ליה נמי להשיר נימין ול"ה גם שאינו מדולדלות לא ניחא ליה ושפיר הוה איסורא מדאורייתא משו"ה בנימין שאינם מדולדלות ודו"ק

פ"ו מה' נזיר הל' ט"ז נזיר שגילח ונודע שהוא טמא כו' ואם טומאות התהום אינו סותר כו' ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים כו' סתר הכל (ויעוי' בכ"מ שהקשה דהלא ל"ק בפסחים פ"א ע"ב דאמר הכי אתותב ולישנא בתרא ס"ל דאף קודם זריקת דמים יעוי"ש מה שדחק בזה גם בל"מ האריך) ולא אמרו טומאות התהום אלא למת אבל לא להרוג כו' (והוא פי' הר"ח בפסחים שם והוא כנגד סוגית הגמ' ע"א בפסחים שם יעוי"ש ועי' בל"מ) ובפ"ט הל' י"ח כתב מת שהיה מושכב לרוחב הדרך אע"פ שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצידו ואע"פ שהוא טומאה ידועה ועבר שם נזיר טהור הואיל וספק בר"ה טהור בד"א במהלך כו' אבל אם היה רוכב כו' שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע כו' אבל טעון או רכוב א"א כו' ויעוי' ברמב"ם בה' ק"פ פ"ו הל' י"א שכתב מי כו' ומצא מת מושכב לרחבו של דרך אם היה המת טומאת התהום כו' ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום כו' הל' י"ג מי שנטמא במת והוזה עליו כו' ובהל' י"ב כתב מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאות התהום אינו חייב בפ"ש כו' ודבר זה הלכה כו' יעוי"ש ובפי"ח מהל' אה"ט המוצא מת מושכב כו' ה"ז טמא לתרומה שחזקתו שנגע כו' שאין זה כשאר ספיקות אלא חזקתו שנגע ובפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' כתב כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היתה טומאה ידועה כו' שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה כו' ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום ואע"פ שהוא מזיד כו' ויעוי' בכ"מ ולח"מ בה' אלו

והנה המעיין ימצא כמה דקדוקים ותמיהות בדבריהם וביותר מ"ש בפ"ט הל' י"ח ואע"פ שהיא טומאה ידועה ובגמ' אי' בפירוש בד"א בטומאת התהום וכן כתב הרמב"ם גופא בה' ק"פ כנ"ל גם צריך ביאור מה שלפעמים מצריך שיהיה נודע לו לאח"כ היינו לאחר זריקה ופעמים אף קודם זריקה כמ"ש בה' ביאת מקדש ופעמים אף אם נודע לו מקודם כמו שמבואר למעלה גם דברי הכ"מ תמוהים באיזה מקומן כמו שיבואו בהמשך הדברים

והנה לבוא עד כוונת דברי הרמב"ם ראיתי לבאר איזה יסודות אחדות ונבוא לדברי הר"מ הנועדות הנה דין טומאת התהום לדעת הרמב"ם נחלקות לשתים שהן הרבה ודאי טומאת התהום וספק טומאה א) והנה ודאי טומאה לא הותרה רק אם נתודע לו אחר טהרת נזירותו ואחר עשיית פסחו. והמשנה בפסחים נטמא טומאת התהום הציץ מרצה היינו לפי המסקנא גם בודאי טומאה וע"ז נחלקו תרי לישני דמר בר רב אשי לל"ק בנודע לו לפני זריקה דוקא ולל"ב אפי' נודע לו לפני זריקה הציץ מרצה וס"ל להרמב"ם דל"ש ריצוי ציץ רק בטומאת הדם וגם בטומאת כהן דג"כ ל"ה פסול בגוף הקרבן אבל לא כן בפסח ונזיר כיון דטמא אסור לעשות הקרבן פסח וכן בנזיר עד שימנה ויזה ויטבול א"כ הוה הקרבן מחו"ז לבד הפסול טומאה ול"ש ריצוי ציץ. וע"כ לא קאי הגמ' רק גבי טומאת כהן וטומאת הדם דאם נודע לו לאחר זריקה הציץ מרצה בציבור אף בטומאת ודאי ומיושב בזה מה דהמתין מר בר רב אשי עד דנפשט הבעיא דגם בטומאת כהן גמירי טומאת התהום דאילו בטומאת בעלים בפסח ונזיר ל"ש ריצוי ציץ כנ"ל

גם מיושב בזה קושית התוד"ה אלא לפני זריקה כו' וקשה לר"י אם עד שלא גילח כו' וא"כ לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר כו' יעוי"ש מה שתירצו בדוחק אבל לפי הנ"ל מיושב שפיר דבטומאת הבעלים בודאי לא איירי מר בר רב אשי ואם נודע לו לפני זריקת דם כשם שבטומאה ידועה אם נטמא אז היה סותר הכל כן הידיעה בטומאת התהום דגמירי דהוי דינו כאילו נטמא אז בטומאה ידועה ג"כ סותר ולא שייך ריצוי ציץ כיון דהוי מחו"ז והוי גם פסולו בגוף הקרבן לבד פסול טומאה ותנן בפ"ח דזבחים ובפ"ג דמנחות שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא (ויעוי' בגה"ש להגרע"א שהקשה על תחילת דברי התוס' שם שכתבו דאם נודע לו לפני זריקת דם שאר קרבנות אחר זריקות אחד מן הדמים תנן יביא שאר קרבנות ויטהר אפי' נטמא אז בטומאה ידועה. והקשה הגאון הנ"ל הלא שם בנטמא למפרע בזה בידוע סותר אף לאחר זריקת כל הדמים, אבל באמת כונתם פשוטה כמ"ש למעלה דידיעה בטומאת התהום הוי כטומאת טומאה ידועה שנטמא אז כיון שטומאת התהום אחר שהביא קרבנות אם נודע לו למפרע אינו סותר לנזירותו א"כ ה"ה דאם נודע לו לאחר זריקת אחד מן הדמים דלענין סתירת נזירות אין שום חילוק בין אחד מן הדמים לכל הדמים ומשו"ה דקדקו התוס' דטומאת התהום דכולא שמעתין היינו שאינו סותר נזירותו, וא"כ ע"כ שקלא וטריא דמר בר"א היינו לפני זריקת אחד מן הדמים וע"ז הקשו קושיתם מנודע לו לפני תגלחת וזהו ברור) וכיון דנודע לו טומאת בעלים קודם זריקה דאז לא הותרה לו ממילא הוה הקרבן גם מחו"ז ושוב לא יזרוק כיון דסותר נזירותו או בפסח נדחה לפ"ש, אך עוד יקשה ע"ז מאי מקשה מהמוצא מת לרוחבו של דרך וכל טמא וטהור להבא