הליכות אליהו (רמב"ם) טז

א"ד כיון דשלא אוכל קאמר דעתיה אכזית ואינו תלוי האיבעיא כלל באיבעיא דעפר ול"ה באת"ל והדר בעי ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן והיינו דבנזיר פשוט ליה להגמ' דל"ש הסברא כיון דמתאכל ע"י תערובות כיון דגם ע"י תערובות אינו נאכל ול"ה דעתיה ע"ז ולפ"ז ל"ה הספק רק מחמת דמושבע ועומד הוא דעתיה אמשהו והוי כמו נבילות וטריפות, והא דלא קא מיבעיא ליה בנבילה גופא וכמו שהקשו התוס' י"ל דהיא גופא קמ"ל דבנזיר ל"ה חרצן דעתיה אמשהו כמו בשאר כל אדם ופשיט ליה מנו"ט דדעתו אכזית ומ"ש הרמב"ם שהרי אין דעתו בשבועתו כו' ל"ה טעמא דמשו"ה לא נתכון אלא על כזית רק דהכונה בפשיטות דכיון שאין דעתו אלא על כזית דהוא מושבע ועומד משום אין שבועה חלה עליו כלל והא דנקט הרמב"ם דאם אכל פחות מכזית א"ח בשבועת ביטוי ולא נקט כזית י"ל דנקט במה דשאני אם אמר סתם שלא אוכל חרצן ובין אם אמר שלא אוכל חרצן אחד גם י"ל דנקט לאשמעינן דאינו חייב כלל משום ח"ש כיון דלא חייל כלל איסור שבועה דכיון דדעתו אכזית

והעיקר נראה דהא דנקיט הרמב"ם שאכל פחות מכזית משום דאם אכל כזית אף שנשבע על פחות מכזית היה פטור דאין שבועה חל על כשיעור וכמ"ש הרמב"ם בהל' ז' שבועה שלא אוכל כשאוכל פחות מכזית חייב משמע בהדיא דאם אכל כזית היה פטור וכן משמע מלשון רש"י הובא בכ"מ ובמק"א הארכתי בזה וא"צ הרמב"ם להשמיענו גבי חרצן רק אם אכל פחות מכשיעור וזהו נכון דלא כמהרי"ק שנדחק בשורש קס"ה עיין במהרי"ק שורש קס"ה שנדחק בזה ועי' ברש"י יומא ע"ג ע"ב ומלשון רש"י שהביא הכ"מ ליתא לפנינו בשבועות שם

פ"ט הל' י"ד כ"מ שאמרנו פטור. פטור משבועת העדות אבל חייב משום שבועת ביטוי כו' ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב בה המזיד כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחד ממיני שבועות אתה מחייבו ואי אתה מחייבו בשני מינין עד שתהיה אתה מחייבו מדין שבועות העדות ובדין שבועת ביטוי כו' ובהל' י"ח כתב הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע ה"ז פטור כו' שהרי שבועת ביטוי אינה אלא בדבר שיש בה לאו והן ואם יאמר שבועה שאיני יודע כו' אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת העדות כו'

והנה מ"ש בהל' י"ד שנאמר לאחת כתב הכ"מ והלח"מ דהיינו כאביי בשבועות כ"ה ע"ב אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי א"ל תרתי לא מציתו אמריתו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא כו' לחייב על המזיד כשוגג א"ל רבנן לאביי כו' רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו כו' (ועי' פירש"י כלומר ל"צ למעוטי' מאחת וכי אתא אחת לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודא דאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין כו') מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם (כלומר איתא לשבועת ביטוי וכו' כגון בפסולי עדות או שלא בב"ד דליכא למפטריה מאחת מחייב משום ביטוי) והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות כו' הואיל וליתא באיני יודע כו' הדר ביה אביי מההיא ואב"א חדא מינייהו ר"פ אמרה, ולפ"ז תימא על הרמב"ם דפסק כאביי בתרתי דסתרי אהדדי וכבר הקשה זאת הר"ן ומה שתירץ הכ"מ ע"פ דברי הרי"ף יעוי' ברז"ה ור"ן שתמהו על הרי"ף בזה ויעוי' במלחמות שכתב דגם כונת הרי"ף הוא כפירש"י

והיותר תימה לי בדברי הרמב"ם שהרי בגמ' קאמרינן דאמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מחייב חדא בשוגג מחייב תרתי א"ל לאו היינו דאמרי לאחת אחת אתה מחייבו כו' ואי במזיד מי איכא תרתי ע"ש אלמא דס"ל להגמ' דליכא לאוקמי מיעוט דלאחת על מזיד והרמב"ם כתב בהדיא איפכא דמזיד ממעט מאחת (ויעוי' לקמן בר"פ שבועת הפקדון התרו בו בשה"פ מהו ופירש"י שם הא דל"ק בשבועות העדות דלא משכחת לה התראה ועי' בתוס' שם (ובמק"א הארכתי בזה) אלמא דס"ל להתוס' ורש"י שם בפשיטות דבמזיד בשבועת העדות חייב מלקות ולהרמב"ם פשוט דלא מחייב לא משום שבועת ביטוי ולא משום שבועת העדות) וצ"ע שלא העירו בזה

אשר לזאת נראה לי פשוט דהרמב"ם לא פסק כאביי אדרבא לא עקר כאן הכלל האמור בכ"מ הל' כרבא לגביה דאביי רק דפי' בדברי אביי ורבא שלא כדפירש"י. ואביי ס"ל דמיעוטא דלאחת לא איירי רק גבי קרבן ומשו"ה ליכא למיעוטי רק שוגג משני קרבנות אבל במזיד חייב משום שבועת ביטוי דהוא אף במזיד ומשום שה"ע דהוי בקרבן. ורבא קאמר דלעולם מיעוטא דלאחת קאי אמזיד כדאמרו ליה רבנן לאביי והא דקשה להו בשוגג מחייב תרתי ע"ז קמשני משום דהוה דבר שבכלל ויצא לדון בדבר החדש והיינו במזיד דחייב בו קרבן ולא מלקות משום שבועת ביטוי אין לך בו אלא חדושו ומשו"ה ליכא לאיחיובי גם בשוגג רק משום שה"ע ולא משום שה"פ, והגמ' פריך מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם דהיינו דחייב משום שבועת ביטוי אף היכא דאיתא לשבועת העדות דהיינו במזיד באומר איני יודע לך עדות וא"כ שפיר איתא בלאו והן

ובזה מיושב שפיר לשון הרמב"ם שהרי הכתוב הוציא שה"ע מכלל שבועת ביטוי לחייב בה המזיד כשוגג בקרבן כו' והיינו כרבא ולא כאביי ולא קשה ולא מידי קושית הר"ן והכ"מ וזה גרם להם שהסבו דעת הרמב"ם לכונה אחרת שסובר כאביי במיעוטא דאחת ובאמת נראה ברור שהוא פוסק כרבא והקושיא מעיקרא ליתא ודוק בזה, ויעוי' ברש"י שעשה כלומר בדברי רבא דהיינו משום דפשיטות דברי רבא משמע דקאי על הא דסליק מיניה קושית רבנן דאביי אימא בשוגג מחייב תרתי ולא אחת מלאחת ורש"י ס"ל דקאי על תחלת משא ומתן בדברי הגמ' אמרוה רבנן קשיא דאביי לאחיובי תרתי עיי"ש והרמב"ם מפרש בפשיטות דקאי רבא אמאי דסליק מיניה זהו מה שנ"ל בדברי הרמב"ם

וי"ל עוד שלשיטת הרמב"ם אביי ורבא לטעמייהו אזלי דאי' בכריתות י"ב אמר אביי ומודה ר"מ בשנים שאמרו ידעת עדות והוא אומר ל"י שפטור דאיבעי אמר לא נתכונתי לעדות, ועי' בתוס' ישנות מכאן א"ר דאם אינו מתכון להעיד כו' אין מקבלין עדותו יעו"ש ולכאורא תימא על הרמב"ם שלא הביא להא דאביי כמו שהביא הנך ומודה בא"ל בעלת ש"ח כו' ואמרו לו נדרת בנזיר כו' ועי' בתומים ובשע"מ סי' צ"ב בחו"מ. וי"ל דהרמב"ם דחה הך דאביי מהלכה דאמרינן בשבועות ל"ד ע"ב ההוא דא"ל כו' מנה מניתי לך בצד עמוד זה א"ל לא עברתי כו' אתו תרי סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה ארשב"ל הוחזק כפרן כו' א"ד ההוא כו' נפקי ביה סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה אר"נ הוחזק כפרן א"ל רבא לר"נ כל מלתא דלא רמיא כו' הרי מוכח מסוגיא דרשב"ל ור"נ דאמרי הוחזק כפרן אע"ג דבודאי לא נתכונו בשעת ראיה להעיד מ"מ הוחזק כפרן אלמא דלא בעינן שיהיו מתכוונין בשעת ראי' להעיד ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כאביי ועי' בשבועות ל"ז גבי הזיד בפקדון כו' פלוגתת רש"י ותוס' למה לא איבעי גבי שה"ע שרש"י כתב משום דלא משכחת לה התראה ועי' בתוס' דמשכחת לה התראה כיון דאין ספק להמותרה (ע"כ