הליכות אליהו (רמב"ם) טו

דופן בהדה כו' ולכאורא תמוה דמה שייכא פסל היוצא כו' וטעם דלא ממשכא חד דופן דהלא הסכך פסול משום תעשה ולא מן העשוי גם הלא חטט הרבה ואיכא דפנות וכבר תמה בזה הפרישה על הטור שהעתיק דברי ראב"י אלו ויעוי' באחרונים שדחקו בזה ואין פותר. ולפי הנ"ל י"ל דבא אבי העזרי להשמיענו דאף אם חטט בה אח"כ עוד פחות מארבעה לבד הזע"ז דהלא משום סכך פסול היה מתכשרא ומצטרף עם הסוכה משו"ה אצטריך לטעמא דלא ממשכא חד דופן בהדיה והיינו כמ"ש למעלה דלא שייך סברא דפסל היוצא מן הסוכה רק אם ממשכא חד דופן מתחילה אבל בכה"ג דלא היה ממשכא מתחילה דופן בהדיה דהא מתחילה לא חטט בו רק זע"ז שוב לא מתכשר יותר

ובזה ישבתי מה שהעיר חתני הרב מוהר"מ שליט"א דאמאי אמרינן דוקא אם היה בו זע"ז בחלל טפח דהלא סגי גם בה' על ה' ואח"כ לתכשר בשני טפחים סכך פסול מכאן ובשני טפחים סכך פסול מכאן והוא דקדוק חזק מאד ראוי לחכם שכי"ב אבל לפי מ"ש למעלה מיושב שפיר דאם לא היה מתחילה רק חלל טפח על פחות מזע"ז ואח"כ חטט בו זע"ז לא היה מצטרף סכך פסול עם סכך כשר כיון דמתחילה לא היה ממשכא חד דופן בהדיה ועי' בסי' תרל"ה ובמ"א ס"ק ג' ובסי' תרל"א סעי' ז' ועוד צ"ע בזה כי הוא דין חדש וצריך עיון ובירור דברים הרבה לעת הפנאי

בדבר מה שכתבתי למעלה בטעמו של הרמב"ם שכתב דאם רוב הסכך הוא כשר ומונח בפ"ע בטל הסכך פסול י"ל עוד מלתא דמסתברא דהרמב"ם לאו משום ביטול ברוב נגע בה רק כיון דאף אם שקלת להו סגי בכשר ומשו"ה בעינן דאף אויר פחות מג' ואף אם אינו הולך ע"פ כל הסוכה יצטרף להפסול דהלא אם שקלת את הפסול לא תהא צילתה מרובה מחמתה בהכשר לבד ולפ"ז יהיו דברי הרמב"ם פשוטין ומוכרחין בסברא דאם כל הסוכה מסוככת מחצה על מחצה זה בצד זה סכך כשר וסכך פסול הוי סכך פסול כפרוץ דהלא אם שקלת הסכך פסול יהיה אויר מחצה והוי כזוזא מלעיל דהסוכה פסילה והוא פשוט ומוכרח

אך דלפ"ז יוצמח לנו דינים חדשים להחמיר אף בסוכה גדולה שנמצא בה סכך פסול שיצטרף אף החלל שבסכך כשר לסכך פסול ויהיה הכשר במחצה על מחצה כשמעדיף מעט דוקא אם סיכך בנסרים פחותים משלש שאין אויר בינתים. אך יש להעיר ע"ז מהא דמשני הגמ' בנכנס ויוצא דהלא אדרבא בנכנס ויוצא יהיה פרוץ מרובה על העומד דהלא אם הכשר נכנס ויוצא ממילא גם הפסול נכנס ויוצא והאויר המשהו הלא יצטרף עם הסכך פסול וכי שקלת הסכך פסול יהיה חמתה מרובה אשר לזאת צ"ל דהגמ' איירי בשיש זע"ז סכך כשר ובאופן זה הסכך כשר הוי כפסל היוצא מן הסוכה וסכך פסול אינו פוסל אא"כ מפסיק באמצע שיעור מקום ולאו מטעם ביטול קאתינן עלה והא דאם רוב הפסול לא מהני ופסולה כל הסוכה אף אם בכ"א לא הוי מקום ד' היינו משום דבטל שם סוכה ממנה אבל אם בכל מקום שהסכך כשר מונח יש רוב אף אם גם שם יש אויר משהו לא מצטרף עם הסכך פסול דשם סוכה עלה ולדעתי הדברים מסתברים ודברי הרמב"ם עולים הדק יפה

ויש להתבונן מאי משני הגמ' אם היו נתונים שתי נותנו ערב דלהרמב"ם הלא לא מהני מידי הסכך כשר שמונח על הפסול דהלא הסכך פסול פוסלו כיון שמונח כנגדו וע"כ צ"ל דהרמב"ם יפרש כפירוש התוס' דקאי הקושיא והא א"א לצמצמם על תי' הב"ע בנכנס ויוצא וע"ז משני במעדיף ואם היו נתונים שתי כו' כדי שלא יהיה אויר בנתים ומדלא אצטריך הגמ' לשנויי האלה רק למ"ד פרוץ כעומד אסור אבל למ"ד פרוץ כעומד מותר ניחא צריכים אנחנו לאמר דאיירי בסוכה גדולה כנ"ל וגם א"א לאמר להרמב"ם דיפרש דקושית הגמ' והא א"א כו' יהיה קאי אליבא דמ"ד פרוץ כעומד מותר דאם הסכך פסול מרובה מעט מה יועיל זה שיניח ערב הלא להרמב"ם סכך פסול ופוסל כנ"ל אע"כ דיפרש דקאי למ"ד פרוץ כעומד אסור דלדידיה צ"ל ביוצא ונכנס ובישוב דבריו צ"ל כמ"ש למעלה

ועי' בכ"מ שכתב ג"כ משום דהאויר מצטרף לסכך פסול והיינו דהרמב"ם הלא לא הזכיר השיווי וריבוי במקום רק בסכך כשר על הסכך פסול א"כ אם יהיה הסכך מחצה על מחצה יצטרף הסכך פסול עם האויר עכ"ז לא אדע אם בסוכה גדולה אף בכה"ג יצטרף סכך פסול עם אויר ויעוי' בתוס' שהזכרתי שג"כ העירו בהא דהאויר יהיה מצטרף לפסול ומ"ש הכ"מ דהרמב"ם יפרש דריבוי הסכך יהיה מחמת שאם היו נתונים שתי נותנם ערב צ"ע כמ"ש בפנים וצ"ל דהוא יפרש בדעת הרמב"ם שאם מונחים זע"ז מתבטלים ודוקא אם המה מעורבים אינם מתבטלים ולענ"ד נראה כמ"ש. הלכות שבועות

פ"ה הל' ח' שבועה שלא אוכל עפר כו' אכל פחות מכזית ה"ז ספק כו' הל"ט וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל פחות מכזית ה"ז ספק היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו כו'

והנה הדברים תמוהים והוא לכאורא נגד הסוגיא דשבועות כ"ב בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו א"ד כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית ופשיט הגמ' משבועה שלא אוכל נבילות דאע"ג דכי חרצן לגבי נזיר דמיא אי לא פריש דעתיה אכזית יעו"ש ומשמע בהדיא דאדרבא בנזיר כיון דכזית איסורא הוא היה הסברא דהוא משתבע אהיתירא דהיינו פחות מכזית אף לפי פשיטות הגמ' דאף דאיסורא הוא עכ"ז דעתו אכזית מ"מ לגבי חרצן לא עדיף משאר אינשי דאם דעתו אמשהו מחמת דלאו בר אכילה גם בנזיר כן ויעוי' בר"ן שהקשה על הרמב"ם הובא בכ"מ

ודברי הכ"מ אינם מובנים מ"ש דבנזיר אינו נאכל ע"י תערובות הוי כעפר הלא הא דאינו נאכל ע"י תערובות מחמת איסור לא עדיף מנבילה, גם מ"ש דמשו"ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לגבי נזיר הוי כעפר אינו מובן דהלא בגמ' קאמר נבילה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עליה לפ"ז משמע בהדיא דאם לא היתה בת אכילה הוי דינו כעפר וה"ה חרצן לפי הספק דהוי כעפר, וגם צ"ע לפמ"ש דהרמב"ם פוסק כאת"ל ולפי דעת קצת גם באינו מפורש האת"ל אם השואל הוא אמורא אחרינא, לפ"ז אמאי פסק הרמב"ם בעפר וחרצן דהוא ספק ולפי רש"י הוי כאת"ל

לזאת נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י וס"ל דחרצן הוי בר אכילה גם היה לו להרמב"ם גי' אחרת באיבעי' דחרצן כמו שהוא בדקדוקי סופרים מגי' ישנה שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל ע"י תערובות דעתיה אמשהו א"ד דעתיה אכזית ולפ"ז הגי' ה"פ דחרצן הוי באמת בר אכילה רק כיון דדרכו לאכלו ע"י תערובות וממילא דרך אכילת חרצן משהו א"כ דעתיה אמשהו,