הליכות אליהו (רמב"ם) יא

דלחי המושך י"ל בפשיטות עפמ"ש הר"י לענין לחי הבולט ומ"ש עליו המפרשים אבל באמת גי' הר"י היתה בהא דלחי המושך מותר להשתמש ועי' במפרשים וכיון דקיי"ל דמותר להשתמש בין הלחיים ונראה מבפנים ומבחוץ הוה לחי השמיטו הא דר"ה) אבל בהא דשמעינן מרב אשי דס"ל פרוץ כעומד אינו נידון כאן רק משום לחי בהא ס"ל להרמב"ם דלא כהתוס' דקאי אליבא דס"ל פרוץ כעומד אסור רק מפרש דאפי' אליבא דהלכתא דקיי"ל פרוץ כעומד מותר מ"מ בעי הכא דלדון משום לחי משו"ה ס"ל לר"א אליבא דר"ה דלחי רחב ד"א ל"מ אם הוה פרוץ כעומד ורחב ד"א לא היה מהני לא משום לחי ולא משום פרוץ כעומד

והסבר הדברים י"ל עפמ"ש במק"א בישוב דברי הרמב"ם בהל' סוכה ותמצית הדברים דאף דס"ל פרוץ כעומד מותר מ"מ ל"ה דינו כעומד מרובה על הפרוץ דבעומד מרובה הוי כלו כגדור אבל בעומד כפרוץ אף דס"ל דמותר היינו משום דאם אין הפרוץ מרובה הוי הפרוץ כפתח וכן מדויק לשון הרמב"ם בפט"ז הל' ט"ז אבל אם היה פרוץ כעומד כו' אבל עשר אמות הרי הוא כפתח כו' הרי שאם פרוץ כעומד ל"ה כגדור כולו רק שהפרצה נחשב כפתח ופתח בעי לחי משו"ה בעינן בהנשאר דין לחי ומשו"ה דקדק הרמב"ם לכתוב דאם היה רוחב הלחי כחצי רוחב נידון משום לחי. אבל אם עומד מרובה נידון משום עומד מרובה על הפרוץ ונ"מ לענין נפרץ מצדו בראשו דאם לא נשאר פס ד' שיעורו בארבעה ועיין במפרשים דהטעם משום דבטל דין לחי וקורה מראש המבוי, ואם היה תיקון המבוי בצוה"פ אף בראשו שיעורו בעשר ועי' במ"א שס"ה ומכש"כ אם היה עומד מרובה על הפרוץ, אבל אם ההיתר משום לחי הוי פרצתו בארבעה וי"ל עוד נ"מ אם ההיתר הוא משום לחי לענין אם הוא גבוה מעשרים לשיטת הרמב"ם וכמ"ש במק"א בשיטת הרמב"ם בזה. ומדויקים דבריו ונכונים דלא כמו שנדחקו הרבה בזה

שם פי"ז הל"ה. אכסדרה כו' מותר לטלטל כו' והזורק לתוכה פטור כמבוי שהתקינו בקורה ועי' בראב"ד שכ' כ"ז שבוש ועי' בהה"מ ומ"ע. ומבורר בדבריו שס"ל דקורה הוי כפי תקרה וכשם של"א בקורה פ"ת יורד וסותם לחייבו ולעשותו רה"י גמור כן בכל פ"ת ל"א יורד וסותם לעשותו רה"י גמור. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' התוס' עירובין צ"ה לענין פ"ת דלא פליגי רב ושמואל כ"א ברוח אחת וס"ל לשמואל דל"א פ"ת רק בנשאר פס גם ברוח רביעית אבל לא בנפרץ במילואו והוא יפרש בזה דלא כהתוס' דפליגי בדאורייתא כמ"ש בדף פ"ו ע"א ובדף ח' ע"ב דלמ"ד פ"ת הוי גם בנפרץ במילואו ברוח א' דאורייתא. וצ"ל לדידהו דל"א פ"ת רק ברחבה ארבעה אבל הרמב"ם יסבור בזה כרש"י דאמרינן פ"ת גם ברחבה טפח עי' בדף פ"ו ומה דל"א פ"ת גבי קורה כדאיתא עירובין י"ב ומשמע שם דכו"ע מודו בזה ועי' בתוס' פ"ו שנתקשו בזה והרמב"ם יתרץ זאת דע"כ לא פליגי רו"ש רק מדרבנן אם הוי תיקון לחצר דרב ס"ל דהוי תיקון ושמואל ס"ל דבחצר ל"מ, אבל גם רב מודה דל"ה אלא מדרבנן אבל לזרוק לתוכו הוי עדיין כרמלית וכשיטתו דבכ"מ דג' מחיצות הוי כרמלית ולא הוי פ"ת מחיצה גמורה רק בנשאר פס גם ברוח רביעית היינו שנשאר קצת מחיצה גם בצד שאמרינן פ"ת ומשו"ה פסק הרמב"ם בהל' סוכה דאם יש לה פצימין אמרינן פ"ת גבי סוכה אף דהיא מדאורייתא והיינו כיון דנשאר לה פצימין אף בנראה מבחוץ מהני לענין שנאמר פ"ת אף לעשותו מחיצה מה"ת. והא דאביי ס"ל דאף באין לה פצימין אמרינן פ"ת גבי סוכה, צ"ל דבזה פליגי אביי ורבא דאביי יסבור כס"ד דגמ' בדף י"ב דגם קורה מהני מדאורייתא לעשותו כמחיצה ובסברא זאת פליגי אביי ורבא. ולענין הלכה דקיי"ל בכל דוכתא קורה משום הכירא ול"ה מחיצה מה"ת ה"ה בכל פ"ת זה נראה ברור בדעת הרמב"ם ועי' בתוס' דף פ"ו מ"ש לאביי אבל אינו מוכרח כמ"ש בסוף דבריהם ועי' בדף ח' ע"ב ואכמ"ל. הלכות עירובין

רמב"ם פ"ג הל' כ"ד. חצר קטנה שנפרצה לגדולה במילואה מבעוד יום אנשי גדולה מערבין כו' שהרי נשארו כו' ואנשי קטנה אסורין כו' שדיורי גדולה חשובין כקטנה ואין דיורי קטנה כו' ועי' בסוגיא דף ט' דלמ"ד נראין מבפנים ושוין בחוץ הוה לחי מוקי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה והרמב"ם השמיט זאת ועוי' באחרונים שנדחקו בזה

והנראה לאמר בזה ע"פ דברי הירושלמי פ"ק הל' ו' ויעשו כותלי גדולה כלחיים אצל כותלי קטנה כו' רב עקיבא בשם רבנן דתנן לגדולה הן נדונית ואינן נדונית לקטנה ועי' בק"ע שדבריו תמוהין ועי' בפ"מ שפי' נכון אבל בעי טעמא מפ"מ אינן נידונית לקטנה ועי' בסוכה י"ח ע"א פצימין לאכסדרה הן עשויות וי"ל דלפי מה שאיתא לקמן צ"ג דיורי גדולה בקטנה כו' וכן הדין לענין תפלה ולענין גט ולכלאים אף דהתם אין הטעם משום פצימין דאדרבא אם לא היו פצימין היה יותר נחשב כאחד. אבל לפ"ז ע"כ הטעם משום דכיון דהקטנה פרוץ להגדולה הוי כאילו הוא זוית מהגדולה ופצימין של הגדולה לא מהני לה כלל ולא שייך כלל הך דנראה מבחוץ ושוה מבפנים וזהו טעמא דירושלמי וס"ל להרמב"ם והרי"ף והרא"ש דהשמיטו הך דנכנסין כותלי קטנה דבאמת לא שייך כלל הכא האי דינא דנראה מבחוץ דכותלי גדולה אינן מחלקין את הקטנה מהגדולה רק להגדולה מן הקטנה. הלכות חמץ ומצה

הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' חו"מ ה"ז שאין אדם יוצא י"ח במצה של טבל וכל איסורין והשיג עליו הש"א בהל' חו"מ הלא בגמ' דף ל"ה מוקי לההיא ברייתא דאין אדם יוצא במצה של טבל כר"ש דלית ליה איסור כולל אבל לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור א"כ ליכא למעוטי מקרא דלא תאכל חמץ וליכא למימר בטעמיה דהרמב"ם משום דהוה לה מצוה הבאה בעבירה דא"כ ל"ל קרא לר"ש כדמוקי לה אליבא הברייתא בפסחים תיפוק ליה ג"כ משום מצוה הבאה בעבירה אע"כ צ"ל דבזה לא שייך כלל מצוה הבאה בעבירה כיון דנאמר דאי לית מצה אחרינא שרי למיכל של איסור משום דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ה מהב"ע כלל דע"כ ל"א מהב"ע רק גבי סוכה ואתרוג דבודאי אסור לגזול אתרוג כדי לצאת בו אף אי לית ליה אחרינא אבל לא שייך מהב"ע היכא דעשה דחי ל"ת עיי"ש בשאג"א שהאריך בזה

ואפ"ל בזה בהקדם ביאור דברי הירושלמי שהביאו תוס' בקידושין ל"ח ע"א ד"ה אקריב עומר והדור אכול דאמאי לא אכלו מצה מחדש דליתא עשה ולידחי ל"ת ומתרץ הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וכבר תמהו כולם והוזכר גם מזה בשאג"א דהלא ביבמות ה' אמרינן איפכא דרצה למילף דעשה דוחה ל"ת שיב"כ מתמיד ודחי שכן הוא עשה דלפני הדיבור הרי דעשה דקודם הדיבור אלים מעשה דלאחר הדיבור ונ"ל לאמר בזה דהנה בכ"מ שנמצא עשה שהל"ת מנגדתו כגון כלאים בציצית, ונולד לנו ספק אם הל"ת דלא תלבש כלאים כולל אף היכא דאיכא בעשיית הכלאים מצות ציצית